אחרי עוד גילויים על הפסיכולוגית המיתולוגית שלי...טריגר!

[jacolevi]

האמת היא שמאוד היססתי אם בכלל לכתוב את הפוסט הזה.

וחבל שבכלל פתחתי את הנושא הטעון הזה . אני בכל אופן מאמין שאני צודק בגישה שלי .

 

[שחר חרישי]

מעולה שאתה בכל זאת מאמין. טוב שיש דעות שנות.

אנשים בעלי דעות שונות יכולים להפרות ולהעשיר איש את רעהו, אך רק אם יתאמצו ויקיימו ביניהם תקשורת. אז אם יבוא לך בכל זאת להרחיב או להתייחס לטיעון שהעליתי - טוב. אם לא - גם טוב. הכל טוב.

 

[jacolevi]

ההבדל הוא גדול

בור או בורות שנפערים כתוצאה של רשלנות אינם מוגדרים כנושאים של בין אדם לחברו ובכל מקרה אין כאן פגיעה מכוונת . אם זו רשות מקומית או אדם פרטי יש מקום להגיש תביעת פיצויים ואם יוכח שהייתה רשלנות אפילו בלתי מכוונת , זה לא משנה בכלל וסיכויי התובע לקבל פיצוי הם כמעט ללא עוררין .
במקרה השני ברור לי לגמרי מכל ההשתלשלות שהמניע הוא אחר מכיון שלי לפחות ברור שאינו נובע מדאגה למטופלות אחרות דווקא . בנוסף תארי לך שהמהלך הזה לא יצליח כי זה מילה של מטופל כנגד מילה בעל מקצוע , פסיכולוגית במקרה הזה ובמקרה הטוב זה יגיע להכרעת הסתדרות הפסיכולוגים , התוצאה בעיני ברורה לגמרי אלא אם כן תהיינה הרבה עדויות תומכות , לא אחת או שתיים אלא הרבה . לאור תוצאה כזאת תארי לך איזו השפעה הרסנית תהיה לתוצאה כזאת על שירה כמים .
מכיון שאני כבר לא צעיר וראיתי דבר או שניים בחיי ולכן כתבתי כפי שכתבתי , עדיף לעזוב ולהמשיך הלאה .
אולי את זוכרת את המקרה של הילה בצלאלי שנהרגה באסון בהר הרצל , אז אמה שלה סיגלית לא מוכנה לעזוב ועכשיו היא מחפשת את אלו שעמדו מאחורי הנאשמים ברשלנות , אלו ששכרו אותם לעבודה , רגש הנקמה בוער בקרבה והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתגיע לסיפוק הרצון שלה להעניש . נו ואח"כ מה, כלום ובזבוז משאבי נפש מיותרים.

 

[שירה כמים]

יעקוב,אני לא מיתממת

הרגשות שלי לא נקיים.
אבל זה לא נכון שרק נקמה מניעה אותי, כמו שכתבת.
ממש לא.
זה הניסיון לעשות שינוי.
ושמהחרה שאני אכלתי, אחרים לא יסבלו יותר.
וגם אני מודה שיש לזה אלמנט של נקמה. אבל החלטתי במודע לעשות אותו כמה שיותר קלוש.
אני גם לא הולכת לתבוע אותה.
לא כרגע.
אני בסך הכול מנסה כרגע , אני יחד עם ר', המטופלת הנוספת שנפגעה, להיפגש עם שתי מטפלות נוספות שמכירות אותה כדי להיפגש איתן ושנחשוב ביחד מה לעשות.

ואתה צודק, זה סיכון גדול. אם לא יצליח אפול מאוד.
אני שמחה שאתה כותב, כי אני מתלבטת.
המטפלת האחת היא המטפלת שלי, שעזבתי אותי יום אחרי שדיברתי עם ר' לראשונה. הייתי על הסף ממילא.
מספיק לי ממטפלים לכל החיים שלי.
והיא, בהיותה מטפלת מצויינת, מאמינה שאני יכולה בלי טיפול.
ומאמינה בכוחות שלי.
אבל אם היא לא תסכים לנקוט עמדה זה אכן יהיה משבר גדול בשבילי.
ואני בדיוק שואלת את עצמי איך אגיב.
והגרון כואב לי.
היא אמורה לתת לי תשובה הסופש.
אני יודעת שאסור לי להיכנס לסחרור של נקמה, כמו שאתה אומר.
אבל יקירי, מה האלטרנטיבה שאתה מציע?
האם יש לך איזו אלטרנטיבה שאני יכולה לחיות איתה בפועל?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בדיוק דיברתי עם חברה קודם שסיפרתי לה פעם ראשונה והיא גם הציעה לי לעזוב הכול ולהתרכז בלדאוג לעצמי ולהחלים את עצמי.
ואני עושה את זה- עבודות, ציקונג, לימודים גמילה מכדורים, קשרים .....
אבל לא יכולה להרפות מזה כשזה לא סגור.
ואולי זה לעולם לא יהיה סגור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם הבנתי נכון,אתה אומר שאתה כותב מנסיונך.
אז ספר- מה עושים עם הזעם והכאב, וההרגשה שמחקו אותך כמו סמרטוט, ונוסף לכול, עושים את זה גם לאחרים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני רוצה לשאול אתכן:
החברה הזאת שדיברתי איתה אמרה לי: את לא ףועלת נכון כי את לא פועלת מבחירה. את לא יכולה אחרת.
אז מה? עניתי לה. לא כל דבר שאנחנו עושים הוא מבחירה .
אבל נשארתי תוהה וסתומה לעצמי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני רוצה להבין מה האופציות הנוספות שלי.
מישהו יכול להגיד לי מה האופציות האמיתיות האחרות שלי?
גם לעשות מזה משהו שיתן משמעות.
חשבתי אולי לעניין מישהי שתראיין א/נשים נפגעות טיפולים כאלה (גם בפורום הזה יש אחדות) ולהוציא ספר או חוברת או לא יודעת.....
אם למישהו יש רעיון....
אני לא יכולה פשוט לעזוב את זה וללכתלחיות הלאה.
משהו בעל משמעות חייב להיעשות מזה.
בעל משמעות גם לאחרים.
מה אתן אומרותים?....

 

[jacolevi]

מעולם לא הייתי במצב כגון זה של התמכרות מהסוג הזה שלך.

ומכיון שאיני מכיר אותך ממש קשה לי לאמר לך איך בדיוק לפעול במצב הזה שלך . ברור לי לגמרי שזה פגע בך מאוד .
אחד הדברים שלמדתי והפנמתי בחיים בהקשר הזה , שאת התגובה שלך , איזה שלא תהיה תיישמי בקור רוח .אחרי שסערת הנפש תשכח וכשתוכלי להסתכל על כל ההתיחסות שלך לנושא קצת יותר בנייטרליות שאז יהיה לך יותר קל להחליט מה לעשות ,ובכל מקרה לדעתי אין טעם לנסות ולפגוע בה , אתן לא נמצאות באותו מישור משפטי , פשוט כך. כתבתי כפי שכתבתי כי כל העניין הזה הוא תוצאה של בעיקר אגו פגוע , ואגו בכלל זו סתם אשליה ,סוג של עריצות ששולט בנו , ואני שבמשך החיים שלי למדתי להשתחרר לפחות חלקית מהמושגים האלו : אני, עצמי, שלי, ראיתי שאני פועל ביתר חופשיות הדעת ומגיע להישגים ולתוצאות יותר טובות במעשים ובעבודה שלי בעקבות השחרור הזה.
אני אומר, עזבי את זה קצת ותני לזה זמן ואחרי כן תראי מה לעשות ,
ובכל מקרה לו אני במצב הזה (ואני לא) הייתי ממשיך הלאה ובכלל לא מתייחס למקרה הזה יותר . עדיף לבזבז את משאבי הנפש על פעולות יותר פרודוקטיביות .
ורק ע"מ לסבר את האוזן ,אני עצמי סובל מ OCD כבר המון שנים כך שאני כותב לך מתוך עמדה של מישהו שמכיר מעט את נפש האדם .

 

[אופירA]

ולי ברור לחלוטין שיש כאן אחריות למטופלות פוטנציאליות

וממש לא אכפת לי אם מלווה לכך גם נקמה וגם בצע כסף וגם תאוות פרסום וגם כל מה שתרצה.

העיקר שיש פה אחריות למי שנפגע, למנוע ממי שפוגע להמשיך לפגוע באחרים!
זו סיבתה העיקרית של הענישה, ואנו חיים בחברה, ולא כל אחד חי לעצמו. ואם אני לא יכולה להחזיר את העבר שלי בחזרה, אז לא איכפת לי ממה שיקרה לאחרים...

מטפלת שעושה דברים כאלה צריכה לאבד את הרישיון שלה ואת הזכות שלה לטפל באנשים. צריך שיהיה לה אסור לקבל אנשים לטיפול בדיוק כמו שלי אסור - כלומר כמו לכל אדם ללא תעודות מתאימות.
היא תמצא עבודה אחרת, כמוני. אני לעולם לא מובטלת יותר מידי, למרות שאין לי תעודות של מטפלת...

נכון שלנקום לשם הנקמה לא כל כך בריא לנפש שנפגעה. וגם לא יעיל.
ונוכן שגם לא פשוט להוכיח שאדם כזה פוגע באנשים ושחובה על הרשות המתאימה למנוע ממנו זאת.
אבל אחריות לנסות מה שאני יכולה - חייבת להיות לי. אם אני בן אדם.
ומה שאני לא יכולה - באמת אין טעם. אבל קודם חובה לברר מה אני כן יכולה.

 

[שחר חרישי]

הבור הוא משל - לא צריך לקחת אותו קונקרטית

כורה הבורות במשל שלי הוא אדם הגורם נזקים באופן סדרתי לבני אדם אחרים. מה המניעים לכך - (רשלנות, מופרעות, רשעות) זה לא משנה לי עכשיו. משנה שהוא גורם נזקים, והאחריות החברתית מצווה עלי לנסות לעצור אותו, או לפחות להתריע כדי שאנשים אחרים יוכלו להיזהר ולא להינזק.

חוץ מזה, אתה צריך להבין שיש כאן אובדן מאוד משמעותי - אובדן של נתח חיים גדול ומשמעותי! והנפש שנפגעה לא יכולה פשוט להניח את זה מאחוריה ולהמשיך בחיים... צריך לעשות משהו. משהו שייתן תחושת משמעות כלשהי ושיאפשר התמודדות ממקום של כוח ולא של חוסר אונים וקורבנות. כמו ששירה כותבת - יש צורך בעשיה משמעותית. ועשיה משמעותית היא תמיד כזאת שיש בה יציאה מד' אמותיו של הפרט - לתוך החברה והקהילה, ולתוך ההכרה שעוד אנשים סבלו או עלולים לסבול מאותו דבר שפגע בי. לא להיות לבד בכל זה - זה מה שמרפא את הנפש. לתת משמעות גואלת לסבל על ידי עשיה חיובית - זה מה שמביא מזור לפצעים...

ולעשות צדק עם אותה אישה - זה חלק מזה. לא לשם הנקמה, לשם הסולידריות.

 

[jacolevi]

אני רק הבעתי את דעתי בנושא

איני מכיר את כל הנפשות הפועלות (וגם אתן לא) ולכן עיקר הדברים שלי היו לתת לזמן לעשות את שלו ולפעול בקור רוח .
מה ואיך ומי נגד מי , קטונתי .

 

[שירה כמים]

תודה אופירה

 

[מאסטר8]

מה אפשר להגיד לך?אתמרכישה את הכאב....תרגישי טןב

 

[שירה כמים]

תודה לכולכן/ם. הדיונים האלה תורמים לי + עדכון

בלילות אני חולמת עליה.
בימים האחרונים נדמה לי שאני מריחה את הבושם שלה, מרגישה את הגוף שלה, את החיבוק שלה.
מתגעגעת וזועמת חליפות, ובינתיים העולם טיפין-טיפין נפתח, ואפילו יותר מטיפין-טיפין. הכוחות הולכים ומתעצמים - פיזית, ולא רק.
כתשעה חודשים שאני גמולה כבר מכל הכדורים שלקחתי - חוץ מהסימבלטה.
אני מתמידה עם הצ'י קונג כל יום. מה שמתחיל לתת את אותותיו. אמנם רק עשר דקות כל יום, אבל זה כל כך הרבה יותר מכלום.
ועזבתי את הטיפול לפני כשבועיים (אחרי שהיא הייתה בחופשה שלושה שבועות).
"אני בטוחה שאת יכולה בלי טיפול", היא אמרה לי כבדרך אגב בשיחת הטלפון שבה הודעתי לה שאני עוזבת.
אני שומרת אופציה שאולי אני לא אוכל ואצטרך לחזור לטיפול, אבל שומרת את המילים שלה והן מחממות אותי בשמחה ובכוח.
היא (המטפלת הנוכחית, הטובה, שעזבתי לפני כשבועיים) הודיעה לי שהחליטה לדבר עם הפסיכולוגית המיתולוגית שלי.
עוד לא החליטה איך.
ביקשה ממני עוד כמה ימים לחשוב על זה.
קולות שונים רוצים דברים שונים.
דורשים, תובעים ממני,מתחננים.
אני לא יודעת מה נכון לעשות.
אני אלך צעד צעד, בצעדים קטנים.
תודה לכולכןם