גם בעלי ספג ממני מלא ריקושטים
בעיקר כשגיסתי ובעלה (שעשתה קנוניה יחד עם אמה לדחות לנו את החתונה), נקלטו לפנינו. אין לתאר את הכעס שבער בי, שאחרי כל מה שהן עשו לי ולנו כזוג, הן קיבלו להן את המתנה הזו מלמעלה כל כך בקלות כשאני עוברת ייסורי גיהנום, אפילו שמעולם לא חטאתי להן במאומה. וגם כעסתי על הבעלול, שאני זו שצריכה להתמודד גם עם עבודה תובענית וגם עם בדיקות ומנהלות מתישות וטיפול בבית, כשהוא בעצם לא צריך לעשות דבר מלבד להביא אותה בכוס פעם באיזה חודש חודשיים ואולי להסיע אותי חזרה הביתה. דבר מזה לא היה אשמתו, אבל הוא היה היחיד בסביבה להוציא עליו תסכולים ולמען האמת, עד שלא התפרקתי בפניו יום אחד אחרי עוד תור עגום אצל הרופא, הוא בכלל לא הבין כמה התהליך הזה בודד וסוחט נפשית. כמו ללכת סומא בחשיכה, ממש ככה. רק אז, הוא קלט כמה זמן הצלחתי להחזיק מעמד, בלי התמוטטות עצבים. אפילו הרופא ציווה עליו בחומרה לא להתייחס לדברים כמובן מאליו. לתת מעצמו, לחזר אחריי יותר ולפנק אותי כמה שאפשר.
תדעי לך, שדווקא העבודה היא ברכה. שם את יודעת מי את ומה את אמורה לעשות. שם את יכולה לקבל חיזוקים חיוביים לדברים טובים שאת עושה וזו גם שגרה להיתלות בה. ועוד משהו שאני ממליצה עליו - ספורט מכל סוג. הוא מעלה את מצב הרוח ואיכשהו גורם לנטל להיות פחות מאיים ויותר קל. קחי כל יום בפני עצמו. תשתדלי לנטרל מחשבות על עוד שבוע, על עוד חודש. תחיי מיום ליום ותראי שירווח לך.