אמא יקרה לי
New member
אז איך באמת מלמדים דחיית סיפוקים?
סיטואציה שארעה אתמול: בני בן שנתיים ומאוד אוהב לשבת באוטו (כשהמנוע כבוי והמפתח אינו בסויץ´ כמובן) ו"לנהוג". לאחר 10 דקות הוא ממצה את העניין ומוכן להמשיך לעיסוקים אחרים. אנחנו מקבלים את זה ומאפשרים לו מידי פעם לשחק. אבל יש פעמים שבהם הדבר לא מתאפשר מפאת קוצר זמן או חוסר סבלנות שלנו (לגיטימי) ואז אנחנו אומרים :עכשיו לא וכשאפשר יהיה אתה תנהג" אתמול היינו אצל חברים ורצינו לסוע הביתה. הוא התעקש שהוא רוצה לנהוג עכשיו. אמרנו לו: "עכשיו אי אפשר. כשנגיע הביתה (5 דקות נסיעה) תוכל לנהוג". הוא לא הסכים והתחיל לצרוח ולהשתולל. בכוח רב קשרנו אותו לכסא שלו תוך שהוא צורח וכועס ונסענו. כל הדרך ניסיתי להגיד לו שאם הוא יחכה בסבלנות הוא יוכל לנהוג בבית כשבעלי כל הזמן אומר לי: אין טעם שתגידי לו משהו עכשיו כי הוא ממילא לא שומע ולא מקשיב לך. בשלב מסוים הוא נרגע קצת ואמר: "אמא בבקשה אני רוצה לנהוג". ראיתי שאפשר לשוחח איתו ושהוא מקשיב לי ואמרתי לו: "חכה בסבלנות, תיכף נגיע הביתה ותוכל לנהוג כמו שהבטחנו". וגם אמרתי: "אתה יודע, זה מאוד לא נעים לנו שאתה ככה צורח". ובאמת הגענו הבית הוהוא היה מאושר שנתנו לו לנהוג. בעלי אומר שהוא הבין מכך שהבכי שלו "השתלם". אני חושבת שאם הבטחנו שניתן לו עוד 5 דקות לסוע אז אנחנו צריכים לקיים את הבטחתנו. האם הוא למד משהו מהנסיון הזה? האם הוא הפנים את העקרון שאם אנחנו אומרים לא אז זה לא ולבסוף מקיימים הבטחה? האם זה בסדר שאמרתי לו: זה לא נעים לנו שאתה בוכה? אולי אני שוללת בזה את האפשרות להביע רגשות שליליים? בסוף הערב היתה לי תחושה קשה בבטן אבל חשבתי לעצמי שעשינו נכון בזה שהצבנו גבול. אנחנו צריכים להחליט מה מתאים עכשיו ומה לא מתאים וזה לא נורא שהוא כל כך כעס. ככה לומדים. האמנם?
סיטואציה שארעה אתמול: בני בן שנתיים ומאוד אוהב לשבת באוטו (כשהמנוע כבוי והמפתח אינו בסויץ´ כמובן) ו"לנהוג". לאחר 10 דקות הוא ממצה את העניין ומוכן להמשיך לעיסוקים אחרים. אנחנו מקבלים את זה ומאפשרים לו מידי פעם לשחק. אבל יש פעמים שבהם הדבר לא מתאפשר מפאת קוצר זמן או חוסר סבלנות שלנו (לגיטימי) ואז אנחנו אומרים :עכשיו לא וכשאפשר יהיה אתה תנהג" אתמול היינו אצל חברים ורצינו לסוע הביתה. הוא התעקש שהוא רוצה לנהוג עכשיו. אמרנו לו: "עכשיו אי אפשר. כשנגיע הביתה (5 דקות נסיעה) תוכל לנהוג". הוא לא הסכים והתחיל לצרוח ולהשתולל. בכוח רב קשרנו אותו לכסא שלו תוך שהוא צורח וכועס ונסענו. כל הדרך ניסיתי להגיד לו שאם הוא יחכה בסבלנות הוא יוכל לנהוג בבית כשבעלי כל הזמן אומר לי: אין טעם שתגידי לו משהו עכשיו כי הוא ממילא לא שומע ולא מקשיב לך. בשלב מסוים הוא נרגע קצת ואמר: "אמא בבקשה אני רוצה לנהוג". ראיתי שאפשר לשוחח איתו ושהוא מקשיב לי ואמרתי לו: "חכה בסבלנות, תיכף נגיע הביתה ותוכל לנהוג כמו שהבטחנו". וגם אמרתי: "אתה יודע, זה מאוד לא נעים לנו שאתה ככה צורח". ובאמת הגענו הבית הוהוא היה מאושר שנתנו לו לנהוג. בעלי אומר שהוא הבין מכך שהבכי שלו "השתלם". אני חושבת שאם הבטחנו שניתן לו עוד 5 דקות לסוע אז אנחנו צריכים לקיים את הבטחתנו. האם הוא למד משהו מהנסיון הזה? האם הוא הפנים את העקרון שאם אנחנו אומרים לא אז זה לא ולבסוף מקיימים הבטחה? האם זה בסדר שאמרתי לו: זה לא נעים לנו שאתה בוכה? אולי אני שוללת בזה את האפשרות להביע רגשות שליליים? בסוף הערב היתה לי תחושה קשה בבטן אבל חשבתי לעצמי שעשינו נכון בזה שהצבנו גבול. אנחנו צריכים להחליט מה מתאים עכשיו ומה לא מתאים וזה לא נורא שהוא כל כך כעס. ככה לומדים. האמנם?