כל סוף הוא התחלה חדשה?

[ענתנוי]

כל סוף הוא התחלה חדשה?

אתמול הייתי בכנס "מדברים אוטיזם" וחזיתי בסופה של תקופה, שהתחילה בהרבה כוונות טובות לגישור ושיתוף פעולה והסתיימה בקול דממה דקה - עם "הקול האוטיסטי" כקישוט אמנותי והרבה הורים מאוכזבים....

כל "הסימפטומים האוטיסטיים" שכל כך מפריעים לנו ולכולם, הם תוצאה של קצרים בתקשורת ולכן הטיפול היחיד הוא תקשורת.
האקדמיה מחויבת לתקשורת אובייקטיבית ולכן אין לה מה להציע למי שזקוק לגישור משפחתי או חברתי.
גישור מתחיל בתקשורת אסוציאטיבית וגישור במגוון המוחי מחייב גם שילוב של תקשורת אינטואיטיבית.
אי אפשר להסביר במילים למה הכוונה, בדיוק כמו שאי אפשר ללמד יפנית בהסבר בעברית על השפה יפנית - חייבים לחוות את זה בפועל, לחיות את זה, להפוך את זה לדרך חיים ובשביל זה צריך תמיכה של הציבור - כי מדובר בשינוי אמיתי.

סיימנו את הכנס ביומולדת של "אחד מאיתנו" והחלטנו, כולנו, שהגיע הזמן ל"צאת מהארון" ולהנגיש את הידע שלנו לאחרים.
איפה מתחילים?

 

[חרסינה משורינת]

חלק מזה זו הכתיבה שלך

שלי כאדם מאוד מנגישה ומשמחת בי את ההבנה של אחותי שהיא אוטיסטית ,
חלק אחר מתקשר לי כהצעה שראיתי על אישה שמפיקה שירים וסרטוני אמנות והסברים מפיה על העולם האוטיסטי ביוטיוב- דבר שהוא כלי עם מירב כוח להבנה ושינוי .

אחד הטקסטים הכי חזקים שראיתי שמסבירים חלק מהותי על הגיזום שהסברת הוא דרך האסוציאציה עצמה - אתן את הסרטון לדוגמא ולדעתי ברוח זו
יש להנגיש יכולות ולהתחיל להעלות למודעות את השפה השונה ואת סיבותיה- שפה / תרבות / חברה כדי שיהיה יותר פתוח ואפשרי לאחרים בכלל להתקרב לה -
כי זה פשוט ממש בשיחה ליאנרית - נורא בלתי אפשרי להסביר למה התכוונת.

https://www.youtube.com/watch?v=8WK144ZdxFU&index=2&list=RDeKk3mCqLDUI

אני אומרת שנוירו מגבילים ומוגבלים בעולמם אבל אהבתי את הניסוח שלך - שהיחס של אס פשוט שווה בקשב ובהתכנות וההתממשות דרכו ולדעתי דוגמא כזו מסבירה זו יפה והכי חשוב אני בעיקר לומדת דרך החיתוך האנושי- כשאני רואה סרטים שאס מספרים ומשתפים זה הכי חשוב לי -

קודם כל כי דבר ראשון לכל זר תהיה נגישות לראות ולהתרגל לשונה ממנו ששונה במקצב , בקצב בשפתי - בחיתוך דיבור (למשל שיתרגלו שמגע עין שונה מהנורמה) וגם החיבור האינטואטיבי תמיד טוב יותר בדוגמא מאשר בהסבר.

אוכל לשבת ולהסביר לך כמה שעות כיצד עליך להבין איזו הודעה משורשרת בשרשור של תפוז אליך לפי העיגולים ליד ההודעה כשהם ימינה או שמאלה אבל אם אראה לך תמונה אחת של זה פעם או פעמיים פתאום הכל יהיה נגיש וככה ההקשרים והחיבוריות למשל בהומור - כשראיתי אס אחד בקטע ששם צחקתי עד שכאבה לי הבטן מהבדיחות שלו ודרך כך התבררה לי צורה של חיבוריות שקיימת אצלי מה שבטעות מכונה "אסוציאטיבי" או כמו שתיארת פעם על המחשבה- תמונה כבהרה וכן אני חושבת שזה מאוד חשוב להבין -
שהתמונה לאדם שלא דובב תרבותית את האס יש לה חשיבות מכרעת- הרגש והתמונה יחדיו יוצרים את האימפקט הכי ברור וישיר שיכול לנפץ מיתוסים כמו תפקוד גבוה או נמוך כמו בדוגמא
של "השפה שלי"

https://www.youtube.com/watch?v=JnylM1hI2jc

ואם את שואלת את עצמך לחשיבות של הדברים שאני מזכירה זה מנסיוני שלי ומקריאתך על הגישור בין השפות -
כי למשל נמאס לי להתקל בדוגמאות מסוג זה שכאילו מרימים גבה על היכולת של אחד להקליד ולדבר וכמו שאמרת פעם שמצא חן בעיניך שאחד מחה את הצורך לדבר ושאל האם הוא במבחן - ככה הכעיס אותי הקטע הזה שבו אמר האדם
ש"צריך להקים חברה אוטיסטית צודקת ומשכילה
ידעו כולם הבנה יש בראשו"
https://www.youtube.com/watch?v=CMj2OtjIZLw

פריצת דרך הם מכנים את זה...
ממש פריצת דרך למגבילים .

"שפרצו את מחסום השתיקה... זה תמיד היה נראה ליד"
זה כל כך מרגיז.

זה מרגיש לי עיוורון מדעת כמעט לפעמים - איך לקרוא לזה פריצת מחסום שתיקה? כשהם שתוקים ? כשעילעול בעיתון או התרגשות כשאני מנפנפת ידיים אין קשר ואין פשר? ועוד רבים מיכולות שלאחותי יש טובים ממני והיכולת לראות רק גיזום מסוים שאחרת איננו תרבותי ועוול זה! וזה מכעיס אותי (סליחה)

לכן יש חשיבות ומעלה עליונה לדברים .
להנגיש שפה חדשה בהם.

ומעריכה פועלך-
מקווה שהועלתי מה

 

[חרסינה משורינת]

הנה חיתוך אנושי

https://www.youtube.com/watch?v=udZhzmNB1Hs

למשל דרכו הבנתי את ההומור שלי עצמי והוא גרמני וזה מראה איך זה הרבה יותר מתקרב לתרבות מאשר שפה ולפעמים אני משתגעת מזה כי קשר של חמש שנים היה הולך לטמיון ואבדון בגלל שלא ידעתי שאני בעצמי מתנגשת עם המציאות ומגיעה לקריסות כי כשאתה גדל בבית ככה- אתה בכלל לא מבין שזה מהות הדברים

(נניח מישהו העיר לי את תשומת הלב למה כל כך צחקתי עד דמעות מהניסיון שלו ללוש את השפה האנגלית לניתוח קיסרי)

וגם חושבת שהמדע הוא דווקא רחוק מעוכרנו במקרה הזה- שאפשר להשתמש בו כדוגמאות כמו בסרטון הראשון להראות שאדם אחד תופס בקצב ובצורה אחרת את העולם וזה לא אומר כלל מוגבל אלא שהמרחב מגביל כמו בדוגמא על הצלילים והצבעים שהיא מצוינת בהקשר.

בכלל אני יכולה לשבת ולהסביר לאנשים למה אחותי שהפכה לטבעונית והכנתי לה עוגת מנגו ושוקולד מריר אמרה לי שהיא מפחדת מהעוגה ואני צריכה לעזור לה (כי זה טעם חדש שהיא לא מכירה וצבע חדש וחיתוך של עוגת גלידה קפואה)

או להסביר למישהו למה כשהיא אומרת שלא נורא שהדליקה את הדוד שעתיים ושכחה אותו ככה כי במילא לא הייתה כל השבוע אז ממילא לא הייתה כדי להדליק את הדוד וזה קשור לרגעיות של הזמן וההווה ותפיסת הזמן והכסף המתבזבז ואז אולי הוא יבין

או שהוא יכול להבין מההקשרי- ולדעתי שם בשימוש ברגש שקיים בכל אחד ובתמונות מצוי בדיוק שילוב מדוד וטוב בין השניים .

 

[ענתנוי]

סינגור עצמי

זו שגיאה.
אנחנו מדברים על עצמנו.
הם מדברים עלינו.
והכל מתנקז לאותה נקודה - אוטיזם זו הבעיה שלנו ולא משהו שבינננו....

בדיוק בגלל זה השותפות לכאורה התפרקה - גילינו שיש מומחים שזוכים למקום וזמן מוגדר ויש "אוטיסטים" שאפשר לדחוס את כולם לאותה משבצת זמן, כי ממילא כולם רק מקטרים ומספרים על עצמם. הסוף, כמובן, הוא ההתחלה - אוטיסטים הם קוריוז מעניין בכנסים האלו - כמו ה"פראים" באנגליה הויקטוריאנית שהוצגו על במה, לבושים בבגדים "תרבותיים", דוברי אנגלית אבל עדיין רק מתחזים...

 

[arana1]

הכנסים האלה עם הזיה פסיכוטית

מקום שבו הנ"ט מאשרים את עליונותם דרך כוחו הגס של ההמון, של הרוב.

מטרתם של הכנסים, בדיוק כמו מטרתו של "המחקר", לחזק את הזהות הנורמטיבית דרך החרגתם של האוטיסטים,
אין לכנסים האלה שום קשר לאוטיזם,
הם עוסקים באישור וחיזוק הקבוצה הנורמטיבית שבגלל שהיא סובלת מחוסר בטחון מובנה בזהותה הקרבת היוצאים מהכלל הכרחית לקיומה.

אין שום הבדל עקרוני בין כל הכנסים המלומדים שעוסקים באוטיזם לטקס שבו זורקים בתולה ללוע הר געש על מנת לפייס את האלים או המוות,
כל דבר שתאמרי בכנס כזה יתפש רק כאישור לנורמטיביות ויקנה לה את הגוון הסובלני והנאור שיאפשר לה להמשיך להרוס את החיים של האוטיסטים,

 

[אילת שלום]

לעניות דעתי מה שיתחיל את השינוי זה שהאוטיסטים שיכולים יתחילו

לדבר בעצמם את עצמם יתחילו להוביל את השינוי, ואלו שיכולים לשתף אתם פעולה יעזרו, אני יודעת שזה יותר קל להגיד מאשר ליישם אבל מי שרוצה אני מוכנה לעזור, מבטיחה להקשיב לדרך האישית שלכם כי אני כבר יודעת לפחות מהבת שלי, שהידע הפנימי, האינטואיציה והיכולות הפנימיות תמיד מנצחות את ה " שכל הישר "

 

[ענתנוי]

השינוי יתחיל

כשנפסיק לדבר על אוטיזם ונבין שכולנו בני אדם.
הקצר בתקשורת הוא תוצאה של השפה שכולנו משתמשים בה, שהחליפה את המשמעות ביעילות. שכחנו איך לחשוב באופן עצמאי, איך ליצור יש מאין, איך לגשר בין רצונות ואיך לחיות ביחד בלי לעשות חשבונות.
וזה טבוע כל כך עמוק בתרבות שלנו שאפילו הורים לא מסוגלים באמת לאהוב את ילדיהם, בלי לערב את האינטרסים הצרים שלהם.

ולכן, מבחינתי, השינוי יתחיל רק כשנלמד מחדש איך לדבר בשפות של מצבים ומשמעויות. להתחיל דווקא מהסוף להתחלה - קודם לבטא משהו ורק אח"כ לנסות להבין על באמת דיברנו ולהתאים למשמעות מילה.

 

[arana1]

להתחיל מהסוף להתחלה זה לחשוב לפני שמדברים

אוטיסטים רבים לא מדברים כי בניגוד לנ"ט שמדברים בשביל לדבר הם מחכים שקודם כל יווצר בהם רעיון משמעותי, מדוייק, מה שיוצר מצב שבו הם תמיד מפגרים אחרי הסיטואציה שרצה קדימה כי אנשים נורמטיבים אף פעם לא עוצרים ולו לרגע לחשוב ולהתחשב.

לא בטוח שנכון קודם כל לבטא משהו ורק אחרי זה להבין על מה דיברנו,
גם לא בטוח שלהפך,
הכי טוב זה בו זמניות,
אם אפשר,
בכל מקרה,
לדעתי השינוי לא יתחיל כי העולם תמיד משתנה, תמיד השתנה, ותמיד ישתנה,
כך שאין איזה אירוע או תנאי או התניה שרק מעבר לה או בהתאם לה משהו יקרה,
מה שיש זה שינויים מתמידים, שיכולים להיות גם מאוד דקים וחרישים, ב"ענן ההסתברויות", משקלים זזים, אפילו קצת, וזהו.

אוטיזם יובן כשמלחמת הקיום תהפוך לפחות אכזרית, שיותר ויותר אנשים יצליחו לראות ולו מעט מעבר לצורך לשרוד בכל מחיר, כשמה שנדמה לאנשים בטעות כצרכים מיידיים יתברר כאשלייתי ברוב המקרים,
הדרך שבה העולם, החברה, מסונכרנת, משתנה כל הזמן, אוטיזם מגלם סנכרון שונה מהמקובל, ככל שהחברה תתפתח הוא יובן ויוכלל טוב יותר, גם בזכות האוטיסטים עצמם,

 

[אילת שלום]

זה ברור שכולנו בני אדם, ברם לא נשכח שחלק מהמוחות של בני האדם

מבינים ביתר בקלות הכללות וחלק מהמוחות של בני האדם מבינים ביתר בקלות השתייכויות וחלק גדול מהמוחות מבינים ביתר קלות עובדות וחלק תחושות וחלק חוויות ו.... לכן למשל יש חשיבות מאוד גדולה לאומנים התבטא באופן אומנותי , האומנים ירגישו נורא אם יחייבו אותם לדבר באופן שכלי, הסברי זה "לא כוחות " זה מוציא מהם את כוח הביטויי שלהם. וכן לכל בן אדם כוח הביטויי שלו, אני מקווה שאני מצליחה להבהיר למה חשובה התארגנות והתבטאות האישית בתוך מעטפת שכן תציין שמתארגנים אלו הם אוטיסטים שמדברים את עצמם ובונים לעצמם את הפלטפורמה . ברורה לי לגמרי חוויה של אי הנוחות

 

[אילת שלום]

ברקן מבקשת להגיד את דעתה:

לדעתי גם האנשים "הרגילים " הם עם קווים אוטיסטים, אומנם לא קשה כמונו, אבל עדיין קשה להם להבין או להשלים הבנה של מה שהאחר אומר, בין בין אם האומר הוא אוטיסט ובין אם האומר או נ"ט .

חשוב להבין שכדי שאנחנו האוטיסטים נהיה מובנים לשאר, יש צורך בתהליך ארוך טווח שאולי אפילו לא יושלם בדור שלנו, אבל אנחנו חייבים להתחיל אותו, סביר להניח שאתם כבר התחלתם את התהליך כשאני עדיין הייתי סגורה בחדר, אבל אני חדשה בעולם הזה ורואה משהו שניראה לי חשוב, הדבר הוא : לא להתייאש !!!! להמשיך, להמשיך ולהמשיך גם אם מבעסים אותנו, גם אם מתייחסים אלינו לא נכון, או לא יפה, להמשיך, זו הדרך היחידה שאי פעם לדור כל שהו של אוטיסטים יהיה קל יותר.


ובאלבום שלי מופאילתור יש שיר שאני חושבת שתומך בגישה שלי אשתדל שיעלו אוטו בקרוב ליוטיוב אבל כרגע שולחת לכם את המילים : שיר 3 I am the land -

סיגלית lady
You came to me my lady
And you said this is home
And it was just a land where there is home here
I asked you and you looked at me
And you said this is home
You get your man to make that work
And this is a house now
And I’m the land
Hoo I’m the land
You said there would be children
And you come to me pregnant one day
And I told you and you did not believe me
And You lady this is your home
This is your home
This is your home
Lady, lady lady
This is your home
Lady with a children now
And she is much a lady
She is old now
She told me that the children would come
and make their homes to here
And I told her why?
This is your house isn't it?
And you will be old and your children with their children and their children to
That children to
I’m just the land but I’m happy to
With all those children running through
This is home
This is home
This is home
Lady This is home
Lady, lady, lady, This is home
Lady, lady, lady, This is home

 

[arana1]

אין ספק שגם נורמטיבים לא מבינים אחד את השני

בהרבה מובנים אנשים נורמטיבים מבינים ומרגישים את הזולת פחות טוב האוטיסטים כך שלא נכון לשייך חוסר תקשורתיות לאוטיזם דווקא.
להפך, מה שקורה זה שהנטיה של אוטיסטים לתקשורת בין אישית מהותית יותר מחרידה אותם אל מחוץ למוסכמות שברובן מותאמות עדיין למה שנחשב כפונקציונלי מטעמים כאלה ואחרים.

זה לא שנורמטיבים מבינים יותר, ממש לא, הם פשוט הרבה פחות מוטרדים מפערי ההבנה,
למעשה בגלל זה הם בטוחים שמה שהמוסכמה מאפשרת הוא לא רק סביר אלא שהם מזהים אותו עם הבנה.

פסיכולוגים ומאבחנים ומטפלים לא מסוגלים בכלל להעלות בדעתם שיש הבדל, פער, לפעמים עצום, בין המוסכמה התקשורתית להבנה בין אישית, מערכתית, וציבורית מהותית.
לדעתי זה פשוט טירוף, שמתבטא כאלימות נוראה כלפי מי שצריכים ויכולים להבנה עמוקה יותר.

 

[חרסינה משורינת]

אנחנו אדמה והבית הוא נבנה

 

[ענתנוי]

קודם מפרידים ואז מחברים

מתחילים עם הגדרת שייכות עד שמגיעים לנקודה שבה השייכות מתרחבת ומתפשטת ומתמוססת והופכת למציאות.
ואז אין יותר צורך בהגדרות: יש עץ ואדמה והעולם כולו הוא בית.....

 

[grayart]

לא נכון להכליל כאן...

נראה שבתקופה שלנו יש לא מעט אמנים שקל להם מאוד להתבטא שכלית יותר מאשר רגשית.
לדוגמא מיכל נאמן (שלא ניכר כל רגש בעבודותיה) או יאיר גרבוז שציוריו רגישים אבל דיבורו שכלתני והומוריסטי.

הנוחות והיכולת בביטוי אמנותי או הומור או שכלתני לא תמיד קשורה לרעב.
אדם יכול להיות בעל חוסר נוחות בביטוי רגשי ויחד עם זאת עם רעב עצום לinput ו output ריגשי\אמנותי.
דווקא אנשים שלא נוח להם בביטוי רגשי אמנותי רגיל ויום יומי, מוצאים לעצמם ערוצים אמנותיים כדי לספק את הצורך.

 

[חרסינה משורינת]

ההפרדה המקובלת בין אמן לבין יצירה שכלתנית

לדעתי שגויה- טמפל גרנדין קוראת למוחות כאלה מוחות של "אמנים"
העניין הוא שגם לה יש נטייה חזקה למה שאנשים קוראים לו "אמנות"
שהם מסווגים אותה כך כי לדידם היא חסרת פונקציונליות בעולם מסביבם.

וזה לא סותר - תשוקה למשהו - מבחינתי למשל לקרוא חוקים זה מבנה אסתטי
ומדהים שתוחם את יצירת האדם למה שהוא קורא "חברה" וזה בעל ערך אמנותי בשבילי לא פחות, ככה טמפל גרנדין בעיצוב "מכלאות" או בעיצוב חללים שמתחשבים בכל הגורמים שאדם ממוצע לא יכול לחוש ברגישות לחיות ,
ככה מהנדס עם בניין טוב- זוהי יצירה לכל דבר, ככה אדם שאוהב מתמטיקה מול בעיה שמסבירה ומכוונת את העולם סביבו ואת העולם שהוא בונה .

זו יצירה לכל דבר ועניין וזה מרחיב את הרגישות למושגים ומתקשר מאוד למה שרשמתי בתגובה אחרת שאני חשה מבולבלת לנוכח רוב מושגי היום יום כמו "קבוצה" , "אמנות" ואפילו "להיות אתה עצמך" שהם תוחמים ולא מדייקים וזו הדרך לפתוח ולהרחיב אותם מהסוף להתחלה ומהתחלה לסוף...

דרך החוויה וזה לא אומר לבטלם זה אומר להרחיבם ובשביל זה אפילו לא צריך לפתוח את הראש כי כשאנחנו מעיינים מצד המושגים במה שהחוויה מרעיפה עלינו אנחנו מבינים שגם אנחנו לא תופסים את המושגים אלא כזמניים לצורך השיחה ושאנחנו משתמשים בהם בקונטקסט רחב הרבה יותר וכל סמן רעיוני הוא לצורך החוויה עצמה באותו רגע.

אמן הוא גם אדם שכלי מאוד ואחד חסר את השני בלעדיו - שאחרת הוא הופך לטכנוקרט ולכן העולם צריך יותר "אמנים" .

(שותפה למה שענת רשמה על השפה)

 

[ענתנוי]

אומנות החיים

מישהו אמר לי פעם שאני מציירת על בד החיים.
לחיות זו הישרדות. לחיות את עצמך זו אמנות....

 

[grayart]

את מבלבלת תחומים שונים...

יצירה לא חייבת להיות יצירת אמנות, וסיוג אמנות כדבר שהוא יצירה לא פונקצינלית זו בבדאי לא הגדרה של מהי אמנות.
גם הומור הוא לא פונקצונלי, ויש עבודות מחקריות "שכליות" שהם גם כן אינם פונקיונליות.

יש הרבה הרגדות לאמנות, ואחת מהן זו שאמנות היא דרגה, או ערך גבוה בהשווה לפחות ערך שהוא אינו אמנות.

ההגדרה שלי לאמנות היא אחרת והיא מתייחסת יותר ליצירה רגשית, ובא ניתן לומר כי יש אמנות כמעט בכל דבר...
ובכל זאת מדובר על שלוש קבוצות יצירה , מחקר\שכלי , אמנות\רגשי , והומור\צחוק.
ציור של בית לדוגמא יכול היה להיות שכלתני הנדסי, אמנותי עם מטען רגשי ושמעביר תחושות שונות על מי שגר בבית ואולי על אופיו של הבית בעצמו (כאילו היה ישות בפני עצמה) , או הומוריסטי, סוג של קריקטורה של בית.
עדיין גם בציור הנדסי קיים משהו מהאמנותי ואפילו מההומור.
אלו שלושה מעגלים וקבוצות שחופפות אחת את השניה באיזורים מסויימים.

מעט אנשים מבינים מה זה אמנות, וכמה אמנות היא של כולם ויום יומית.
עדיין יש דרגות, כמו אמנות גבוה או אמנות נמוכה, בדומה להומור גבוה או הומור נמוך.
אמנות, הומור, או יצירה שכלתנית, לא חיבת לתפוס ממשות קיומית , ויכולה לקרות כולה בתוך הראש, ואכן המוך של כולנו יוצר כל הזמן "בגוונים" אמנותיים, גוונים של הומור וגוונים שכליים.

כל יצירה היא יצירה, וכל יצירה היא ראויה, ובכל זאת על אף שבכל יצירה יש גם מהאמנות, לא כל יצירה היא יצירה אמנותית.
זאת צריכה להיות בעלת מרכיב רגשי דומיננטי.

יצירה אמנותית נמוכה יכולה להיות כזו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר , או לעשות שימוש לדוגמא במוטיבים שהן מראש בעלי מטען רגשי "אמנותי" ולהיות בנאלית.
יחד עם זאת גם יצירה "נמוכה"
יכולה להיות סופר מרגשת וגם היא ראוייה, כפי שבדיחות על קקי ופיפי יכולות לקרוע מצחוק, ואם זה מצחיק אז זה עושה את העבודה.

אז כמובן שאמן הוא גם אדם שכלי, ובכל זאת אמן לפי ההגדרה שמקובלת עלי, מתייחסת לאדם שיש לו מרכיב רגשי דומיננטי יחד עם צורך מוגבר (מודע או לא מודע) ליצור באמנות, (גם אם היצירה היא בראש בלבד , כלומר, יש אנשים שהם לגמרי אמנים על אף שכלפי חוץ לא רואים מהם תפוקה של יצירה אמנותית).

 

[ענתנוי]

דרגות של אמנות

כמו בכל תחום, גם באמנות החיים יש שיטות וכלים, דרגות והבדלים, אימון חוזר ונישנה וליטוש עד לדיוק מוחלט.
ההבדלים הם רק בתוצרים.

אתמול הייתי בפסטיבל מוזיקה ועלתה לבמה זמרת מאד מבוגרת, מאד לא "אמנותית" במראה ובהתנהגות אבל ברגע שהיא פתחה את הפה היה ברור לכולם שזו אמנות - בדרגה הגבוהה ביותר. עוצמה, דיוק, ליטוש, רגש, אמירה ואין צורך בכל הפוזה האמנותית כי היא יכולה להסתפק רק בקול שלה.
ההבדל בין להזיז צלילים ולהזיז צללים הוא רק ההבדל בין שיטת הביטוי....

 

[arana1]

לא חייב להיות דומיננטי

זה כל העניין, שאמנות יכולה לבטא רגש הכי עמוק בדיוק בגלל שבניגוד לך היא משוחררת מהצורך לקבע דומיננטיות של דבר זה או אחר.

זה מה שיפה ומועיל וחשוב כל כך באמנות, שבניגוד להוויית השיגרה אינה כחנית, אינה מתיימרת להכריע אף אחד,
לקבע,
אלא מנסה לייצג איזון בין הרגש לאינטלקט, בין הגוף לנפש

 

[חרסינה משורינת]

אני חושבת

שאני משלבת את ההגדרה שלך לרגש- שהוא מהותי
עם מה שענת רשמה על
". עוצמה, דיוק, ליטוש, רגש, אמירה"

יחדיו - מבנה כזה , מחשבתי או יותר קונבציונאלי אמנותי
(כמו למשל שירה, ציור, פיסול)

שניהם יחדיו יוצרים אמנות...

במובן הזה אני אוהבת את התפיסה הישנה של למידה
למשל פה - במושג שלא קשור לאמנות של יומנו רואים מהם מקצועות החובה ללמידה :
https://he.wikipedia.org/wiki/שבע_האמנויות_החופשיות

ואילו ביוון פירושו של לימוד היה להפוך אותך לאדם מועיל - אזרח מועיל והיו לכך השלכות רבות הרבה יותר מאשר מה שאנחנו מכנים היום "אזרח מועיל" זה כלל גם אופי מוסרי- וכמובן לשם כך נלמדה מה שנכנה היום "אמנות" - ספרות , שירה וכן הלאה...

ולא לחינם פילוסופיה היא אהבת החוכמה -
לתחושתי רבים שוכחים במושגיהם את המקום שהרגש משחק בחוש המוסרי והאסתטי גם יחד ולכן כתוצאה מכך -

אני מאמינה שהחיבוריות היא כזו -
כאשר הרגש משחק תפקיד ומושחז היטב בתחום תשוקתו -
הוא מותמר למבנים מחשבתיים או "אמנותיים" ששניהם גם יחד
הם האמנות

הם משביחים יחיד וחברה הן בנוי שלה והן בצד המוסרי והערכי שלה.
מאמינה שכמו שאמר בעבר ארנה האתי קשור קשר ישיר לאסתטי...

וזה מתקשר לכך שלהיות אתה עצמך -
היא אמנות.