sweetdreams
New member
דיווח אוכל מיפן וקוריאה (חלק 2): טוקיו
קישור לחלק הראשון על סיאול.
טוקיו — גולת הכותרת של הטיול, העיר לשמה יצאנו למסע הזה. עברו שש שנים מאז בן זוגי עזב את יפן, ומאז חיכינו להזדמנות טובה לחזור. לכולם אמרנו שבאנו לראות סאקורה (פריחת דובדבן), ולאכול סושי. ושלא יהיה ספק — הם היו נהדרים, גם הסאקורה, וגם הסושי. אבל טוקיו היא כל כך הרבה יותר מזה. עיר גדולה אמיתית, ומהממת ביופיה. הרחובות מצוחצחים, הרכבות מגיעות בדיוק ובמהירות לכל מקום, הכל גדול ומרשים ומרהיב, מלא אורות וצבע, והמוני אנשים, תענוג ללכת לאיבוד ברחובותיה של העיר הזו.
ויותר מכך, היא גן עדן קולינארי. היינו שבוע וחצי בטוקיו, עם טיולי יום לניקו ולהר טאקאו, ובהם אכלנו ללא הפסקה. צילמנו כל כך מעט בהשוואה לכל מה שאכלנו.
מעבר לארוחת הבוקר במלון, שכללה שילוב בין מאכלים מערביים למאכלים יפניים מסורתיים (כולל אורז, דגים, טופו, מרק, וכולי), פקדנו על בסיס קבוע מאפיות, חנויות נוחות (convenience store) ודוכני אוכל בקניונים, תחנות רכבת או בכל קומה תחתונה של חנות מחלקות (department store) המוקדשת למאכלים קטנים שניתן לארוז, לקחת הביתה, לקחת לדרך, להביא כמזכרת.
רכשנו מאפים שונים, חלקם קלאסיים, חלקם עם מילויים פחות שגרתיים לנו כגון מחית שעועית אדומה מתוקה, או קארי (לא מתוק בכלל!). רכשנו נשנושי אורז, כגון מוצ׳י (ממתקים מבצק אורז אלסטי) או אוניגירי (כדורי אורז ממולאים בדגים, אצות, שזיף חמוץ, וכדומה). ניסינו הרבה מאכלי רחוב, כמו שיפודי דאנגו או כדורי טאקויאקי (יוסברו בהמשך).
הרבה מאכלים צבועים בוורוד עכשיו, כי אביב, וכי פסטיבל סאקורה בכל מקום. יש גלידת סאקורה. יש מוצ׳י סאקורה. מוסיפים לאורז תבלין ורוד. גם לבירה המקומית, אסהיי, יש גרסא אביבית בפחית ורודה.
החיפוש אחר מסעדות בטוקיו היה פשוט מתמיד — מחליטים מה רוצים לאכול, יוצאים לרחוב, וזה שם! בכל מקום, יש הכל. יש ראמן, יש סשימי, יש סובה, יש קארי. ולצורך השלמות, יש חנות נוחות כל שני בלוקים, וגם קפה (סטארבקס בכל מקום פה), וגם דונאטס (כאן זה פחות דאנקן, ויותר מיסטר דונאטס וקריספי קרים). מאפיות, כגון וי דה פראנס, נמצאות בכל תחנת רכבת בגודל בינוני ומעלה. בתחנות הגדולות יש גם מסעדות של ממש, או דוכני ראמן מהירים.
מה שהקשה עלינו קצת בהתחלה היה מדיניות העישון של יפן, ששונה מאוד ממדיניות העישון שלנו. ביפן אסור לעשן ברוב הרחובות, כי הם נחשבים לשטח ציבורי ובכאלה לא מעשנים. גם קניונים ותחנות רכבת נקיים לחלוטין מעישון. לעומת זאת, מקומות סגורים כגון מלונות ומסעדות נחשבים לפרטיים, ובהם בעל המקום יכול להחליט כעולה על רוחו. לרוב ישנה מודעות, יש שלט המודיע אם המסעדה נקיה מעישון או לא, או אם יש בה מושבים ללא מעשנים, אם כי זה עשוי להשתנות בהתאם לשעה (יש מקומות שבערב מתירים עישון, אבל בצהריים לא). אבל לא תמיד זה כ״כ פשוט. למשל, יש מקומות שבהם שולחנות המעשנים והלא מעשנים אינם מופרדים כלל וכלל. אז בהתחלה היו לנו קצת נפילות וחוסר הבנות. בהמשך למדנו איך מתמודדים גם עם זה, והיה בסדר.
קישור לחלק הראשון על סיאול.
טוקיו — גולת הכותרת של הטיול, העיר לשמה יצאנו למסע הזה. עברו שש שנים מאז בן זוגי עזב את יפן, ומאז חיכינו להזדמנות טובה לחזור. לכולם אמרנו שבאנו לראות סאקורה (פריחת דובדבן), ולאכול סושי. ושלא יהיה ספק — הם היו נהדרים, גם הסאקורה, וגם הסושי. אבל טוקיו היא כל כך הרבה יותר מזה. עיר גדולה אמיתית, ומהממת ביופיה. הרחובות מצוחצחים, הרכבות מגיעות בדיוק ובמהירות לכל מקום, הכל גדול ומרשים ומרהיב, מלא אורות וצבע, והמוני אנשים, תענוג ללכת לאיבוד ברחובותיה של העיר הזו.
ויותר מכך, היא גן עדן קולינארי. היינו שבוע וחצי בטוקיו, עם טיולי יום לניקו ולהר טאקאו, ובהם אכלנו ללא הפסקה. צילמנו כל כך מעט בהשוואה לכל מה שאכלנו.
מעבר לארוחת הבוקר במלון, שכללה שילוב בין מאכלים מערביים למאכלים יפניים מסורתיים (כולל אורז, דגים, טופו, מרק, וכולי), פקדנו על בסיס קבוע מאפיות, חנויות נוחות (convenience store) ודוכני אוכל בקניונים, תחנות רכבת או בכל קומה תחתונה של חנות מחלקות (department store) המוקדשת למאכלים קטנים שניתן לארוז, לקחת הביתה, לקחת לדרך, להביא כמזכרת.
רכשנו מאפים שונים, חלקם קלאסיים, חלקם עם מילויים פחות שגרתיים לנו כגון מחית שעועית אדומה מתוקה, או קארי (לא מתוק בכלל!). רכשנו נשנושי אורז, כגון מוצ׳י (ממתקים מבצק אורז אלסטי) או אוניגירי (כדורי אורז ממולאים בדגים, אצות, שזיף חמוץ, וכדומה). ניסינו הרבה מאכלי רחוב, כמו שיפודי דאנגו או כדורי טאקויאקי (יוסברו בהמשך).
הרבה מאכלים צבועים בוורוד עכשיו, כי אביב, וכי פסטיבל סאקורה בכל מקום. יש גלידת סאקורה. יש מוצ׳י סאקורה. מוסיפים לאורז תבלין ורוד. גם לבירה המקומית, אסהיי, יש גרסא אביבית בפחית ורודה.
החיפוש אחר מסעדות בטוקיו היה פשוט מתמיד — מחליטים מה רוצים לאכול, יוצאים לרחוב, וזה שם! בכל מקום, יש הכל. יש ראמן, יש סשימי, יש סובה, יש קארי. ולצורך השלמות, יש חנות נוחות כל שני בלוקים, וגם קפה (סטארבקס בכל מקום פה), וגם דונאטס (כאן זה פחות דאנקן, ויותר מיסטר דונאטס וקריספי קרים). מאפיות, כגון וי דה פראנס, נמצאות בכל תחנת רכבת בגודל בינוני ומעלה. בתחנות הגדולות יש גם מסעדות של ממש, או דוכני ראמן מהירים.
מה שהקשה עלינו קצת בהתחלה היה מדיניות העישון של יפן, ששונה מאוד ממדיניות העישון שלנו. ביפן אסור לעשן ברוב הרחובות, כי הם נחשבים לשטח ציבורי ובכאלה לא מעשנים. גם קניונים ותחנות רכבת נקיים לחלוטין מעישון. לעומת זאת, מקומות סגורים כגון מלונות ומסעדות נחשבים לפרטיים, ובהם בעל המקום יכול להחליט כעולה על רוחו. לרוב ישנה מודעות, יש שלט המודיע אם המסעדה נקיה מעישון או לא, או אם יש בה מושבים ללא מעשנים, אם כי זה עשוי להשתנות בהתאם לשעה (יש מקומות שבערב מתירים עישון, אבל בצהריים לא). אבל לא תמיד זה כ״כ פשוט. למשל, יש מקומות שבהם שולחנות המעשנים והלא מעשנים אינם מופרדים כלל וכלל. אז בהתחלה היו לנו קצת נפילות וחוסר הבנות. בהמשך למדנו איך מתמודדים גם עם זה, והיה בסדר.
