Maldini Girl
New member
פוקאצ׳ה בר ירושלים, קומדיה של טעויות.
נסעתי לאחותי לסופש בבירה. היא הציעה שנלך בשישי לפוקאצ׳ה בר. הבטיחה שהאוכל טוב והמחירים נוחים. אני כבר מכירה את מסעדות ירושלים בשישי והזמנתי מקום כבר ביום רביעי. זוג ב20:30.
הגענו בשעה האמורה. מחוץ למסעדה משתרך תור ארוך שנמשך פנימה. אין בחוץ מארח/ת שיעשו סדר בעניינים וכולם תוהים את אותה תהייה-
״אני הזמנתי מקום, כנראה שהאנשים הללו לא. למה אני צריך לעמוד איתם בתור?״ מה שיוצר סצינת דחיפות של ״סילחו לי״ שנענית מצד האחרים ב״למה שנסלח לך? גם אנחנו הזמנו מקום ומחכים בתור. חכה בסבלנות.״
חיכינו בערך 5 דקות עד שבכלל יכולנו לגשת למארחת בפנים ולהגיד מי אנחנו ולמתי הזמנו. אחרי זה עברו עוד 2-3 דקות עד שהושיבו אותנו.
כשבאתי לשבת בשולחן ראיתי על הכיסא שלי קיסם שיניים. נו. מזל שלא התיישבתי עליו.
הגיעו התפריטים. לאחותי כאב הגרון. כשהזמנו ראשונה (פוקאצ׳ה עם רוקט, עגבניות וכדורי מוצרלה, כ40 ש״ח) היא ביקשה תה צמחים. ״אין לנו צמחים. יש תיון״
שיהיה תיון.
בינתיים עברו 10-15 דקות. בחוץ ירד גשם והזוג לידינו (שישבו כל כך קרוב שבסוף נהיינו שותפים לשיחה) אמרו שיש לידם נזילה.
הגיעה הפוקאצ׳ה. לא התה. הזכרנו על התה.
הפוקאצ׳ה הייתה בסדר. הבצק בסדר, הרוקט בחלקו ראה ימים טובים יותר. ״הייתי שמחה אם מישהו היה שם לי מעט מלח על העגבניות״ אמרתי לאחותי והחלטתי לעשות זאת בעצמי אבל... לא היה מלח על השולחן. כשהמלצר עבר לידינו הזכרנו פעם נוספת על התה וגם ביקשנו מלחייה.
לשולחן לצידינו הגיע תה שהזמינו. ו...זה היה תה עם נענע! כשהגיע התה של אחותי (מים רותחים ולצידם תיון) היא זזה באי נוחות ואמרה ״ביקשתי תה צמחים ואמרו לי שאין. אבל לה הביאו תה צמחים.״
״זה לא צמחים״ ענו לה ״זה נענע״.
טווווב, אז אפשר נענע במקום התיון? ״כן״.
אכלנו לנו את הפוקאצ׳ה בלי המלח. כשעברה שוב מלצרית ביקשנו שוב מלח. הגיע אחרי הבקשה השנייה.
הנענע לעומת זאת לא הגיעה.
הזמנו עיקריות-שתינו ביקשנו סטייק סנדוויץ׳ (כריך עם סינטה, מיונז ובצל מטוגן שמגיע עם צ׳יפס וירקות) והזכרנו שוב על הנענע.
באיזשהו שלב עבר המלצר שלנו ואמר ״עוד לא קיבלתן נענע?״ התביישנו קצת לומר שלא. מולינו הוא נזף במלצרית שהלכה והביאה איתה בצלחת קטנה נענע, רק שבינתיים עברו כבר 15 דקות וכוס המים הרותחים הייתה קרה. האחות ביקשה להביא לה כוס מים חדשים שהגיעה די מהר.
בלי כפית ובלי סוכר.
״איך לערבב?״ היא שאלה אותי. הצעתי עם הקשית של המים הקרים. ״ומה עם סוכר?״ היא שאלה. הזוג שלידינו, שכבר היו בקינוחים, חייכו בהבנה והעבירו לנו בחיוך ושתיקה את הסוכר שהיה מונח על שולחנם.
ההמשך היה בסדר. אין לי מילה רעה על הסטייק סנדוויץ׳ או הצ׳יפס אבל גם לא משהו לשבח. החלטנו לא להזמין קינוחים, ביקשנו חשבון שהגיע בזריזות. סה״כ 159 שקלים לפוקאצ׳ה, שני כריכים ותה.
כשיצאנו אחותי אמרה לי באי נוחות שבאמצע שבוע המקום הרבה יותר נעים. שהשירות טוב יותר והאוכל מגיע מוצלח יותר. האמנתי לה. שתינו סיכמנו שלא באנו עם ציפיות גבוהות מידי לא מהאוכל ולא מהשירות, בעיקר בהתחשב במחירים הנוחים.
אין לי שורה תחתונה. הזוג לידינו אמר שדווקא נהנו. ״האוכל היה טעים״ הם אמרו לנו. האוכל באמת היה בסדר. יחד עם זה, כשמגיע הרגע במסעדה שבו כבר לא נעים לך יותר לבקש את מה שהזמנת, אז אתה זז בכיסא ואומר אם האוכל או המחירים שווים את זה.
נסעתי לאחותי לסופש בבירה. היא הציעה שנלך בשישי לפוקאצ׳ה בר. הבטיחה שהאוכל טוב והמחירים נוחים. אני כבר מכירה את מסעדות ירושלים בשישי והזמנתי מקום כבר ביום רביעי. זוג ב20:30.
הגענו בשעה האמורה. מחוץ למסעדה משתרך תור ארוך שנמשך פנימה. אין בחוץ מארח/ת שיעשו סדר בעניינים וכולם תוהים את אותה תהייה-
״אני הזמנתי מקום, כנראה שהאנשים הללו לא. למה אני צריך לעמוד איתם בתור?״ מה שיוצר סצינת דחיפות של ״סילחו לי״ שנענית מצד האחרים ב״למה שנסלח לך? גם אנחנו הזמנו מקום ומחכים בתור. חכה בסבלנות.״
חיכינו בערך 5 דקות עד שבכלל יכולנו לגשת למארחת בפנים ולהגיד מי אנחנו ולמתי הזמנו. אחרי זה עברו עוד 2-3 דקות עד שהושיבו אותנו.
כשבאתי לשבת בשולחן ראיתי על הכיסא שלי קיסם שיניים. נו. מזל שלא התיישבתי עליו.
הגיעו התפריטים. לאחותי כאב הגרון. כשהזמנו ראשונה (פוקאצ׳ה עם רוקט, עגבניות וכדורי מוצרלה, כ40 ש״ח) היא ביקשה תה צמחים. ״אין לנו צמחים. יש תיון״
שיהיה תיון.
בינתיים עברו 10-15 דקות. בחוץ ירד גשם והזוג לידינו (שישבו כל כך קרוב שבסוף נהיינו שותפים לשיחה) אמרו שיש לידם נזילה.
הגיעה הפוקאצ׳ה. לא התה. הזכרנו על התה.
הפוקאצ׳ה הייתה בסדר. הבצק בסדר, הרוקט בחלקו ראה ימים טובים יותר. ״הייתי שמחה אם מישהו היה שם לי מעט מלח על העגבניות״ אמרתי לאחותי והחלטתי לעשות זאת בעצמי אבל... לא היה מלח על השולחן. כשהמלצר עבר לידינו הזכרנו פעם נוספת על התה וגם ביקשנו מלחייה.
לשולחן לצידינו הגיע תה שהזמינו. ו...זה היה תה עם נענע! כשהגיע התה של אחותי (מים רותחים ולצידם תיון) היא זזה באי נוחות ואמרה ״ביקשתי תה צמחים ואמרו לי שאין. אבל לה הביאו תה צמחים.״
״זה לא צמחים״ ענו לה ״זה נענע״.
טווווב, אז אפשר נענע במקום התיון? ״כן״.
אכלנו לנו את הפוקאצ׳ה בלי המלח. כשעברה שוב מלצרית ביקשנו שוב מלח. הגיע אחרי הבקשה השנייה.
הנענע לעומת זאת לא הגיעה.
הזמנו עיקריות-שתינו ביקשנו סטייק סנדוויץ׳ (כריך עם סינטה, מיונז ובצל מטוגן שמגיע עם צ׳יפס וירקות) והזכרנו שוב על הנענע.
באיזשהו שלב עבר המלצר שלנו ואמר ״עוד לא קיבלתן נענע?״ התביישנו קצת לומר שלא. מולינו הוא נזף במלצרית שהלכה והביאה איתה בצלחת קטנה נענע, רק שבינתיים עברו כבר 15 דקות וכוס המים הרותחים הייתה קרה. האחות ביקשה להביא לה כוס מים חדשים שהגיעה די מהר.
בלי כפית ובלי סוכר.
״איך לערבב?״ היא שאלה אותי. הצעתי עם הקשית של המים הקרים. ״ומה עם סוכר?״ היא שאלה. הזוג שלידינו, שכבר היו בקינוחים, חייכו בהבנה והעבירו לנו בחיוך ושתיקה את הסוכר שהיה מונח על שולחנם.
ההמשך היה בסדר. אין לי מילה רעה על הסטייק סנדוויץ׳ או הצ׳יפס אבל גם לא משהו לשבח. החלטנו לא להזמין קינוחים, ביקשנו חשבון שהגיע בזריזות. סה״כ 159 שקלים לפוקאצ׳ה, שני כריכים ותה.
כשיצאנו אחותי אמרה לי באי נוחות שבאמצע שבוע המקום הרבה יותר נעים. שהשירות טוב יותר והאוכל מגיע מוצלח יותר. האמנתי לה. שתינו סיכמנו שלא באנו עם ציפיות גבוהות מידי לא מהאוכל ולא מהשירות, בעיקר בהתחשב במחירים הנוחים.
אין לי שורה תחתונה. הזוג לידינו אמר שדווקא נהנו. ״האוכל היה טעים״ הם אמרו לנו. האוכל באמת היה בסדר. יחד עם זה, כשמגיע הרגע במסעדה שבו כבר לא נעים לך יותר לבקש את מה שהזמנת, אז אתה זז בכיסא ואומר אם האוכל או המחירים שווים את זה.
