מה קוראים בשבת
- פותח הנושא Arana
- פורסם בתאריך
שושנת הכרמל
New member
מוזר
אני קוראת את "סיפור הווה על פני הארץ" / סמי ברדוגו.
חלקים גדולים מהספר נשארים סתומים ולא מובנים לי , אבל אני בכל זאת נהנית לקרוא.
 
אני קוראת את "סיפור הווה על פני הארץ" / סמי ברדוגו.
חלקים גדולים מהספר נשארים סתומים ולא מובנים לי , אבל אני בכל זאת נהנית לקרוא.
 
קראתי השבוע שלושה ספרים שונים זה מזה וטובים
הראשון היה "לוויתנים שרים בעמק" מאת רונה שפריר, ספר שמפגיש שתי דמויות חריגות בקיבוץ, ועוסק בין השאר בפער שבין החזון לביצוע ובהשלמה עצמית.
הבא בתור היה ספר עיון, "ישראל סיפור הצלחה" מאת אדם רויטר ונגה קינן, שכשמו כן הוא - מציג את שפע התחומים בהם ישראל מציגה הישגים.
האחרון היה "הטיהור" מאת סופי אוקסנן. בלב הספר, המתרחש באסטוניה, המעשים שאדם עושה כדי לשרוד תחת משטר דורסני.
שבת שלום
הראשון היה "לוויתנים שרים בעמק" מאת רונה שפריר, ספר שמפגיש שתי דמויות חריגות בקיבוץ, ועוסק בין השאר בפער שבין החזון לביצוע ובהשלמה עצמית.
הבא בתור היה ספר עיון, "ישראל סיפור הצלחה" מאת אדם רויטר ונגה קינן, שכשמו כן הוא - מציג את שפע התחומים בהם ישראל מציגה הישגים.
האחרון היה "הטיהור" מאת סופי אוקסנן. בלב הספר, המתרחש באסטוניה, המעשים שאדם עושה כדי לשרוד תחת משטר דורסני.
שבת שלום
BloodyRose
New member
הגיבן מנוטרדאם - ויקטור הוגו
לקח לי קצת זמן להיכנס אליו, אבל עכשיו אני ממש נהנית ממנו.
מה שכן, ממש לא ברור לי מי קרא את הספר הזה המלא עינויים, הוצאות להורג, סבל, אומללות וכיעור אנושי וחשב 'הו, נעשה מזה סרט דיסני!'
לקח לי קצת זמן להיכנס אליו, אבל עכשיו אני ממש נהנית ממנו.
מה שכן, ממש לא ברור לי מי קרא את הספר הזה המלא עינויים, הוצאות להורג, סבל, אומללות וכיעור אנושי וחשב 'הו, נעשה מזה סרט דיסני!'
סיימתי את "שאנטראם".
עוד בהתחלה, כשהספר נראה מרתק, קניתי מיד את ההמשך שלו, The Mountain Shadow, לקינדל. בדיעבד אני די מתחרטת על הקנייה הזו כי ככל שהמשכתי לקרוא, כך מצאתי יותר פגמים בספר. העלילה בפני עצמה מעניינת ומקורית, ואין ספק שלרוברטס יש סיפור חיים מרתק וכישרון כתיבה, אבל מאסתי בקשקושים הניו אייג'יים הרבים מדי, הלא משכנעים והסותרים את עצמם, שאף מאריכים את הספר יתר על המידה. התחלתי אמנם את ספר ההמשך, עוד מעל 1000 עמודים, אך בינתיים נראה שזה more of the same ולא בטוח שאתמיד בו - כבר קניתי, אז אתן הזדמנות, אך אם לא אמצא שום עניין וחידוש בקרוב, אנטוש.
"מכתוב", שהתחיל יפה בפגישה מעניינת בין שתי ילדות, התחיל די לעצבן עם תיאורי המין הדי מיותרים והמשמימים שלו שלא תורמים כלום, ולכן אני מתקדמת בו די לאט וללא יותר מדי חשק, אך עדיין נותנת צ'אנס. מאכזב.
עוד בהתחלה, כשהספר נראה מרתק, קניתי מיד את ההמשך שלו, The Mountain Shadow, לקינדל. בדיעבד אני די מתחרטת על הקנייה הזו כי ככל שהמשכתי לקרוא, כך מצאתי יותר פגמים בספר. העלילה בפני עצמה מעניינת ומקורית, ואין ספק שלרוברטס יש סיפור חיים מרתק וכישרון כתיבה, אבל מאסתי בקשקושים הניו אייג'יים הרבים מדי, הלא משכנעים והסותרים את עצמם, שאף מאריכים את הספר יתר על המידה. התחלתי אמנם את ספר ההמשך, עוד מעל 1000 עמודים, אך בינתיים נראה שזה more of the same ולא בטוח שאתמיד בו - כבר קניתי, אז אתן הזדמנות, אך אם לא אמצא שום עניין וחידוש בקרוב, אנטוש.
"מכתוב", שהתחיל יפה בפגישה מעניינת בין שתי ילדות, התחיל די לעצבן עם תיאורי המין הדי מיותרים והמשמימים שלו שלא תורמים כלום, ולכן אני מתקדמת בו די לאט וללא יותר מדי חשק, אך עדיין נותנת צ'אנס. מאכזב.
סיימתי את
אמנות הבישול הסובייטי. ממואר היסטורי מצויין. אחד הספרים הטובים שקראתי.
 
אני קוראת את "Oswald's Tale: An American Mystery" ספר מחקרי על חיו של לי אוסוולד, מי שנחשב לרוצח של הנשיא קנדי, בברית המועצות ובתקופה טרם ביצוע הרצח. ספר מרתק, מביא עדויות מאנשים שהכירו אותו, עדויות ותיעוד משירותי הביון הרוסיים והאמריקאים ומוועדת החקירה בנושא הרצח של קנדי ועדויות ותיעוד אישיים.
אמנות הבישול הסובייטי. ממואר היסטורי מצויין. אחד הספרים הטובים שקראתי.
 
אני קוראת את "Oswald's Tale: An American Mystery" ספר מחקרי על חיו של לי אוסוולד, מי שנחשב לרוצח של הנשיא קנדי, בברית המועצות ובתקופה טרם ביצוע הרצח. ספר מרתק, מביא עדויות מאנשים שהכירו אותו, עדויות ותיעוד משירותי הביון הרוסיים והאמריקאים ומוועדת החקירה בנושא הרצח של קנדי ועדויות ותיעוד אישיים.
החזרה למוטב
New member
אני קורא
בדידותם של המספרים הראשוניים
בדידותם של המספרים הראשוניים
"הבן האובד", הנס-אולריך טרייטל
איזה ספר נפלא, אי אפשר להינתק ממנו ובכל זאת אני חייבת, קצת לנשום. למרות שאורכו בקושי 100 עמודים. גרמניה לאחר המלחמה ונדמה לי שזה סיפור אוטוביוגרפי, לפחות במידה, אירוני ופוליטי ועם הרבה חמלה, כתוב שפה פשוטה מאוד, רפטטיבית לפעמים. אני זוכרת שישבתי כשהסופר היה כאן, או לרגל יציאת הספר או שהוזמן לפסטיבל כלשהו, ישב בתל אביב, דיבר קצת ולא קניתי את הספר. למזלי מצאתי אותו במכולה ברחוב, מלאת חומרי בניין וספרים, לפני כמעט שנתיים.
התעורר אצלי עניין בכתיבה גרמנית שלאחר המלחמה, סיפורת ולא, לאחר שקראתי את קובץ המסות של היינריך בל, "מכירת החיסול של הכאב" (אפשר ללמוד מהאיש הזה אומץ פוליטי מהו) ולכן קראתי גם בשישי את "הרי אתה נושא את שמי", מאת שטפן לברט ואביו נורברט לברט, האב נפגש עם ילדי נאצים בכירים בסוף שנות ה-50 (וכתב עליהם סדרת מאמרים שהם ספק אנקדוטות ספק ראיונות) ובנו חזר אל מי שניתן היה לחזור 40 שנה אחר כך, וראיין אותם. בטון הרבה יותר רציני וחמור.
בין לבין הם עושים את החשבון שלהם, של בן ואב, ומגיעים למסקנה המאוד לא נוחה שהדבר היחיד שמנע מלברט האב שלא להפוך נאצי נלהב ופעיל, הוא גילו הצעיר, שכן לא הספיק להתבגר והמלחמה נגמרה.
זה ספר מעניין אבל גם רכילותי ואני מבינה את אי-הנוחות שעורר ברבים, גם בי. אבל בדיעבד אני לא מצטערת שקראתי אותו.
איזה ספר נפלא, אי אפשר להינתק ממנו ובכל זאת אני חייבת, קצת לנשום. למרות שאורכו בקושי 100 עמודים. גרמניה לאחר המלחמה ונדמה לי שזה סיפור אוטוביוגרפי, לפחות במידה, אירוני ופוליטי ועם הרבה חמלה, כתוב שפה פשוטה מאוד, רפטטיבית לפעמים. אני זוכרת שישבתי כשהסופר היה כאן, או לרגל יציאת הספר או שהוזמן לפסטיבל כלשהו, ישב בתל אביב, דיבר קצת ולא קניתי את הספר. למזלי מצאתי אותו במכולה ברחוב, מלאת חומרי בניין וספרים, לפני כמעט שנתיים.
התעורר אצלי עניין בכתיבה גרמנית שלאחר המלחמה, סיפורת ולא, לאחר שקראתי את קובץ המסות של היינריך בל, "מכירת החיסול של הכאב" (אפשר ללמוד מהאיש הזה אומץ פוליטי מהו) ולכן קראתי גם בשישי את "הרי אתה נושא את שמי", מאת שטפן לברט ואביו נורברט לברט, האב נפגש עם ילדי נאצים בכירים בסוף שנות ה-50 (וכתב עליהם סדרת מאמרים שהם ספק אנקדוטות ספק ראיונות) ובנו חזר אל מי שניתן היה לחזור 40 שנה אחר כך, וראיין אותם. בטון הרבה יותר רציני וחמור.
בין לבין הם עושים את החשבון שלהם, של בן ואב, ומגיעים למסקנה המאוד לא נוחה שהדבר היחיד שמנע מלברט האב שלא להפוך נאצי נלהב ופעיל, הוא גילו הצעיר, שכן לא הספיק להתבגר והמלחמה נגמרה.
זה ספר מעניין אבל גם רכילותי ואני מבינה את אי-הנוחות שעורר ברבים, גם בי. אבל בדיעבד אני לא מצטערת שקראתי אותו.
אז טרייכל מספר בדיעבד, בגוף ראשון, על משפחה של אם, אב וילד
קטן שבורחים מהמזרח, בסוף מלחמת העולם השניה. הם איכרים גרמניים במקום שנקרא רקוביץ, היום בוודאי פולין. הם בורחים מהרוסים והילד הקטן בזרועותיהם. ברגע מסוים הם אף פוגשים ברוסים והאם נבהלת כל כך שהיא מוסרת את הבן לאישה שעומדת לידה, ולסוף הזוג חוזר לגרמניה לבדו. לא לפני שהרוסים עושים "דבר נורא" לאם, מה שאי אפשר היה לקרוא בשמו בזמנים האלה.
וטרייכל הוא הבן שנולד להם בגרמניה, לאחר המלחמה. הם גרים במקום יישוב (גך הוא מוגדר, "מקום יישוב") בגרמניה המערבית, כנראה בנורדריין וסטפליה. האם בעיקר עסוקה באוססיביות בגורלו של הבן ובנסיונות לאתרו, והאב, איש קשוח מאוד - איכר לשעבר - חמור-סבר, שתלטן, נתון להתקפי זעם - בעיקר עסוק בפרנסת העסק הקטן שלו. והבן חי כל העת תחת צלו של התינוק שנעלם, בתחושה ברורה שאינו אהוב. שולטים שני רגשות עיקריים בכל הווייתו: המבוכה והבושה.
הכל מנוכר, אין שום תיאור טבע, אין שום שמחה, כמעט שום קשרי ידידות מסוג כלשהו עם קרובים ובני משפחה. השפה רפפטיטיבית, פשוטה במתכוון, יבשה, לפעמים עוברת לתחום ההומור השחור קצת, לפחות הומור יבש. כך בנסיונות ובבדיקות לאתר האם אסופי 2307 שנמצא תחת השגחת המדינה, הוא אכן הבן האובד.
ולכן אני חושבת שגם אם יש כאן אלמנט אוטוביוגרפי, הוא לא שלם כי טרייכל מבקש לומר דברים נוספים על גרמניה. הכל מסוגנן מדי, קצת מזכיר אולי את קפקא, אולי את גודו של בקט. ובכל זאת, אני מרגישה הזדהות גדולה עם הילד הזה, שתופעות גופניות של חרדה שהוא לוקה בהן, אינן זרות לי.
אחרית-הדבר הארוכה של חנן אלשטיין אכן משכנעת אותי שיש דברים בגו מעבר לסיפור עצמו, אחרת לא היתה אורכת 18 עמודים, היא בוודאי שופכת אור על הקשרים שאינם נהירים לי או על פרטים שלא שמתי לב אליהם. הצצתי רק בפסקה הראשונה שלה, המתארת מפגש בין טרייכל ובין משתתפת במפגש ספרותי שנערך עמו, שבאה עם ספר וביקשה חתימה. לא לה, חלילה, אלא לחברתה. כי מבחינתה-עצמה, טרייכל הוא אויב גרמניה בכתיבתו. תואר שכבר מעיד עליו שהוא עושה משהו טוב...קריאה נפלאה. הכוח של יצירת האמנות, הכח של מינימליזם, של אמירת דברים לא כפשוטם אלא באירוניה, בהסתר.
קטן שבורחים מהמזרח, בסוף מלחמת העולם השניה. הם איכרים גרמניים במקום שנקרא רקוביץ, היום בוודאי פולין. הם בורחים מהרוסים והילד הקטן בזרועותיהם. ברגע מסוים הם אף פוגשים ברוסים והאם נבהלת כל כך שהיא מוסרת את הבן לאישה שעומדת לידה, ולסוף הזוג חוזר לגרמניה לבדו. לא לפני שהרוסים עושים "דבר נורא" לאם, מה שאי אפשר היה לקרוא בשמו בזמנים האלה.
וטרייכל הוא הבן שנולד להם בגרמניה, לאחר המלחמה. הם גרים במקום יישוב (גך הוא מוגדר, "מקום יישוב") בגרמניה המערבית, כנראה בנורדריין וסטפליה. האם בעיקר עסוקה באוססיביות בגורלו של הבן ובנסיונות לאתרו, והאב, איש קשוח מאוד - איכר לשעבר - חמור-סבר, שתלטן, נתון להתקפי זעם - בעיקר עסוק בפרנסת העסק הקטן שלו. והבן חי כל העת תחת צלו של התינוק שנעלם, בתחושה ברורה שאינו אהוב. שולטים שני רגשות עיקריים בכל הווייתו: המבוכה והבושה.
הכל מנוכר, אין שום תיאור טבע, אין שום שמחה, כמעט שום קשרי ידידות מסוג כלשהו עם קרובים ובני משפחה. השפה רפפטיטיבית, פשוטה במתכוון, יבשה, לפעמים עוברת לתחום ההומור השחור קצת, לפחות הומור יבש. כך בנסיונות ובבדיקות לאתר האם אסופי 2307 שנמצא תחת השגחת המדינה, הוא אכן הבן האובד.
ולכן אני חושבת שגם אם יש כאן אלמנט אוטוביוגרפי, הוא לא שלם כי טרייכל מבקש לומר דברים נוספים על גרמניה. הכל מסוגנן מדי, קצת מזכיר אולי את קפקא, אולי את גודו של בקט. ובכל זאת, אני מרגישה הזדהות גדולה עם הילד הזה, שתופעות גופניות של חרדה שהוא לוקה בהן, אינן זרות לי.
אחרית-הדבר הארוכה של חנן אלשטיין אכן משכנעת אותי שיש דברים בגו מעבר לסיפור עצמו, אחרת לא היתה אורכת 18 עמודים, היא בוודאי שופכת אור על הקשרים שאינם נהירים לי או על פרטים שלא שמתי לב אליהם. הצצתי רק בפסקה הראשונה שלה, המתארת מפגש בין טרייכל ובין משתתפת במפגש ספרותי שנערך עמו, שבאה עם ספר וביקשה חתימה. לא לה, חלילה, אלא לחברתה. כי מבחינתה-עצמה, טרייכל הוא אויב גרמניה בכתיבתו. תואר שכבר מעיד עליו שהוא עושה משהו טוב...קריאה נפלאה. הכוח של יצירת האמנות, הכח של מינימליזם, של אמירת דברים לא כפשוטם אלא באירוניה, בהסתר.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.