לקחת ילדים ברצינות - הגיגים

[חנה בית הלחמי]

כמה מילים בנושא...

אצלינו העניין מורכב, כי בנזוגי נכנס לחייו של עומר כשעומר היה בן 4 והם רואים אחד בשני אב ובן לכל דבר ועניין. הבחור לא היה הורה קודם ולא "צמח" עם הילד כך שמקומות שבהם יש הבדל בגישה מוקצנים לעיתים היות והגמישות שבאה עם הנסיון זרה לו (הוא לומד יפה, THOUGH

). היות ואחידות הורית חשובה לילד בדיוק כמו שונות הורית (לא להעביר מסרים סותרים אבל כן להיות אנשים שונים עם גבולות אישיים שונים) - שוחחנו לא פעם על הנושא ואף התייעצנו. בגדול אנחנו מתחילים מהמשותף...מה אנחנו רואיםמאותו הדבר ? ודי מדגישים את זה מול הילדים ובהתנהגותינו כלפיהם. בעניין ההבדלים עשינו לנו "רשימה" של העניינים שעקרוניים לכ"א ואם זה עקרוני כ"יהרג ואל יעבור" או עקרוני רק בנוכחות ההורה. ואנחנו מתאמים עמדות בכל העניינים שבמרווחים והשטחים האפורים. יש מדי פעם אי הסכמות וגישות כ"כ שונות שמביאות לעימות (למשל - משחה שאני רציתי למרוח לרעות והוא לא היה מוכן שזה יקרה) אבל עם המנגנון הזה, העימותים פתירים ולא באים ע"ח הילדים. מלכתחילה הסכמנו עם גישה מאוד שכלתנית לנושאי חינוך, גישה של "הגיון בריא" כדי לברוח ממלכודות של האמוציות ותסביכי הילדות של שנינו. אה - וקבענו (היות וההבדלים בתפיסות עולם בינינו די גדולים) שבנושאים שלא הצלחנו לפתור - נערב גורם שלישי (רופא ילדים, גננת, סבתה וכדומה). מבחינתו של עומר יש גישה חינוכית ועניינית יציבה בבית למרות השונות המוכרת ומוסברת לו מדי פעם, וזה מה שרצינו בעצם להשיג.

 

[יונת ש.]

גם בעלים הם ילדים (כן, עדיין)

אז אם את מקבלת את הגישה שילדים הם אנשים, את יכולה גם לקבל את זה שאנשים הם ילדים. את יכולה לחשוב על זה כאילו יש לך שני ילדים, אחד גדול ואחד קטן יותר (וזה יהיה כך עוד מעט, אז זו הזדמנות טובה להתאמן). את יכולה לתת להם להסתדר בעצמם (כל עוד אף אחד מהם לא פוגע בשני יותר מדי), את יכולה לנסות לתווך או לגשר, את יכולה לעזור להם לצאת ממצבים שהם תקועים, את יכולה לתמוך בלגיטימיות של הרגשות שלהם, וכיו"ב. בנוסף, נראה לי שלא כדאי לך לצפות מבעלך להשתנות. אם הוא ישתנה, זה יהיה רק מהחלטה שלו - לא בגלל שאת אמרת לו. תניחי שהוא ישאר כמו שהוא עכשיו, ותראי איך מהנקודה הזו את יכולה להמשיך הלאה.

 

[ציפי ג]

זאת אומרת שאת עושה לבעלך מה

שהוא עושה לבנך? אני שוב ממליצה בחום על הספר איך לדבר עם הילדים כך שיקשיבו איך להקשיב לילדים כך שידברו. שפת האם אנגלית כך שאני משוכנעת שאפשר לקנות אותו באמזון. קני לו מתנה ותני לו לקרוא. אבל - אני לא חושבת שילד שגדל עם מליון אסורים הוא ילד פחות שמח, פחות עצמאי, או פחות מאושר. ואם לבעלך קשה לקבל את דעתך, אז בגמישות האופינית לך אולי תוכלי לסובב את הדברים כך, שהוא יראה את התוצאה ולא את הדרך.

 

[יונת ש.]

בריאות ובטיחות

נעה, כתבת: נושאים שלא עומדים על הפרק של משא ומתן הם: בטיחות ובריאות. אם ככה, אלה הנושאים שבהם יש לך פחות סיכוי ללמוד ולהתפתח. לי הדיאלוג עם הילדים מאוד עזר להבין יותר טוב את נושא הבטיחות, ולהיות ביקורתית יותר בנושא הבריאות. אני חושבת שהגישות המקובלות אל שני הנושאים האלה בתרבות שלנו מלאות שגיאות והטעיות.

 

[נעה גל]

אני מסכימה איתך... יונת, ומצד שני,

אני חושבת בראש שהדברים לא עומדים למשא ומתן. אבל האמת היא, שמעולם לא מצאתי את עצמי במצב שנאלצתי לכפות משהו בכל הנוגע לבטיחות ובריאות. אורן מעולם לא התעסקה עם שקעים, את איתמר לימדתי להכניס דברים לשקע (בדיוק כמו שאת סיפרת למעלה ואגב כל מי שראה אותי עושה את זה נחרד) וברגע שעשיתי את זה, הענין שלו בלתקוע דברים לשקע פשוט נעלם. מעבר לכל זה, הבית מאורגן כך שאיתמר יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו מבלי לגרום לנזק גדול לעצמו (יש לו תחביב לנסות לטעום כל דבר שהוא בצורת נוזל) ומקסימום שהוא יכול לעשות הוא לבלגן את הסביבה או ליפול קצת. באוטו כולם נקשרים ברצון, מעולם לא היו לי ויכוחים בנושא הזה. שניהם לא עושים בעיות עם בליעת תרופות ובדיקות רופא. כל הדברים האלה פשוט לא issue אצלנו בבית. אז יכול להיות שרק בגלל זה נראה לי שהדברים לא עומדים למשא ומתן. עוד לא היה לי "עימות" כזה שנאלצתי להשתמש בכפיה. כשאורן שאלה "למה נקשרים" הסברתי לה מה עלול לקרות במצב של תאונה, ואיך החגורה מגנה עלינו ובזה הענין נגמר.

 

[יונת ש.]

חשבתי על דוגמאות אחרות

בעיקר טיפוס על כל מיני מתקנים ושימוש במכשירים של גדולים. כבר היו כמה מקרים שהייתי צריכה להגן על ילד בגופי מפני התערבות של מבוגר שניסה להגן עליו מעצמו.

 

[נעה גל]

עדין לא הגענו לדברים כאלה...

אורן היא כאמור, שיא הזהירות. ואיתמר... בתוכנית שלנו ללמד אותו להשתמש במקדחה רק בחודש הבא

. בכל מקרה, זו בהחלט נקודה למחשבה...

 

[**סיגל**]

עלי איימו שלא ירשו לנו להכנס

לגן השעשועים כי הילדה שלי, שהיא ממש נולדה לקרקס, עולה על המתקנים בצורה ´מסוכנת´, ולא משתמשת לפי היעוד שלהם (באמת, לגלות יצירתיות ברבים...). הטענה היתה שאני לא אחראית וחוץ זה שאני מוכנה לסכן אותה - היא משמשת דוגמה רעה לילדים האחרים. הייתן מאמינות ?????? לא כל כך ידעתי איך להגיב כי כשאני לא שם האבא הזה (שמשמש בתפקיד מאוד סמכותי, גם כשהוא לא במדים) כועס על הילדה שלי (!) ומדבר אליה לא יפה לעיניי שאר הילדים - החברים שלה שאיתם היא אמורה לחיות ולשחק עוד הרבה זמן. אמרתי לה בסוף משהו שאני מאוד לא שלמה איתו - זכותך לעשות עם הגוף שלך מה שאת רוצה ושאת מרגישה שזה בטוח לך, וכשתראי את האבא הזה פשוט תרדי משם עד שילך כדי שלא יציק לך. אשמח לשמוע (לקרוא) רעיונות אחרים.

 

[נעה גל]

אני במצב כזה, נורא מתעצבנת

ואני מודה, שאני הרבה פעמים לא שולטת על עצמי ומן הסתם הייתי עונה לו: שעל הילדים שלי אני אחראית. ואם הוא לא רוצה שילדיו יקבלו דוגמא רעה, הוא מוזמן ללכת לשחק איתם במקום אחר. אני לא ממליצה לך על הגישה הזו.... (פעם בגלל הפה שלי מישהו שלף עלי סכין)

 

[**סיגל**]

האיום היה אחרי שיחה כזאת

אם הוא לא יכול עלי - אז על ילדה בת 8 זה יותר קל. אגב, השתדלתי להיות איתה בגן בשעשועים, ומכיוון שהיא עקשנית ו"זה הגוף שלי ואני אחליט עליו" - החלטתי שאם הוא יגיע גם אני אטפס מהר לשבת למעלה יחד איתה - לחיזוק.

 

[דנה השניה]

גם אצלינו

היה מצב דומה. כשנתקלתי באתר של יונת (דרך הפורום ביואל ז"ל) מיד הראיתי אותו לבעלי. לשנינו הנושא היה (ועודנו) חשוב, ושנינו הרגשנו שהמאמר בא לנו בדיוק בזמן, אבל כמובן שהיו בינינו הבדלי גישות. לא ברמה העקרונית אלא ברמה היישומית, או בקיצור - בדיוק מה שמטריד אותך. איפה עובר הגבול. היתה לנו הזדמנות מצויינת לנסות ליישם דברים שלמדנו מפני שלקחנו כמה חודשים חופש וטיילנו בחו"ל רק שלושתינו. בחודשים האלה גייל הפכה לחברה שווה לגמרי במשפחה. הסיטואציה של טיול ארוך אפשרה לנו במובן מסוים לקיים חינוך ביתי בצורה שלא התאפשרה לנו קודם לכן, ולנו היתה הזדמנות לפגוש ולהכיר את הבת שלנו בצורה שונה לגמרי, שלא הכרנו קודם. זו היתה חויה נהדרת. כמובן שעכשיו זה שונה (אנחנו נמצאים באנגליה, גייל הולכת לגן - אמנם רק שעתים וחצי ביום אבל בכל זאת...) אבל אנחנו ממשיכים לנסות לקיים את המשפחה שלנו לפי נסיון החיים שלנו. מה שיש לי לומר הוא שאנחנו עדין מתלבטים בבעיות האלה, וכמו שצויין למעלה, חילוקי הדיעות שלנו מחזירים אותנו לילדות של כל אחד מאיתנו, ולזוגיות שלנו. לדעתי, לא מדובר פה בפתרון בעיות כלשהן, אלא בהתמודדות עצמה. אין ברירה אלא לשבת ולדבר על הדברים, על סיטואציות שונות ועל דרכי התמודדות, ואז תוכלו למצוא, מן הסתם, את הדרך הנכונה בשבילכם לנהוג במסגרת העקרנות שאולי יתנסחו לך. כשאני יושבת ומדברת עם בן הזוג שלי, אני מוצאת את עצמי מדברת על עצמי והוא על עצמו, וזה המפגש בינינו שעושה את ההבדל. והרבה פעמים העובדה שכל אחד מאתנו רואה את הדברים בצורה שונה נותנת פרופורציות ועוזרת, בעצם, ליישם את העקרונות שאנחנו מאמינים בהם ולהתאים אותם לצורת החיים שלנו, למה שאפשרי ומתאים לנו. סליחה על ההתפלספות. אני מקוה שיצא ברור.

 

[ליאת +]

לאה- אשריך וטוב לך (בלי ציניות)

כי את עובדת ונשמע שאת "רואה ברכה בעמלך"- מרוצה ממה שאת עושה, מהשכר מהמסגרת וכו´. אבל- כשנמצאים במצבים שבהם המסגרת לא מתאימה, מעצם היותה מסגרת, ולא בגלל שזה מקום עבודה כזה או אחר, אז נוצרת ההזדמנות לשאול שאלות: למה אני עושה את זה?. לדוגמה: אנשים שמתייסרים במשך ש נ י ם עם עבודת תזה (או דוקטורט, או סימנריון אחרון לקבלת התואר) וכבר שכחו את הטעם הראשוני (חדוות הלמידה לא?) וזה נשאר מין "צריך שכזה". וגם- אני מניחה שזה עניין אישיותי. יש אנשים שמשתלבים בכל מקום ויש מי שתמיד ירגישו בשוליים . כפי שאותו בית ספר תיכון יזכר על ידי אחד כחוויה חביבה עם כמה אנקדוטות נחמדות, ואילו אדם אחר יזכור אותו כעינוי מתמשך, "סיוט" וכו. ולבסוף: כמו שנעה אמרה, את מתעלמת לחלוטין מהענין החברתי-תרבותי: עד כמה אנחנו משופעים מהסביבה החברתית שלנו. אני מניחה שבגלל שאת כעת (או בכלל) לא חווה את תחושת החוסר מנוח, הרצון לשנות משהו בחיים, אז אולי הדברים שלי לא היו מובנים לך. ולגבי המעיל- ההתיחסות כאן הייתה להלבשת מעיל לילד בן פחות משנה, אם אני לא טועה, כך שלחכות שהוא יבקש אותו זה פתרון לא כל כך מוצלח. אני מניחה שככל שהם קטנים אנחנו מקבלים יותר החלטות בשבילהם. החוכמה היא לשים לב לכך שהם גדלים מאוד מהר, כך שהמנדט הזה, שניתן לנו על גופם הוא זמני ביותר וצריך לעבור בהדרגה אליהם.

 

[לאה_מ]

יש לי ילד בן פחות משנה (ליתר דיוק,

בן שנה פחות 9 ימים). ואני לא מכריחה אותו ללבוש מעיל אם הוא מסרב. ודאי שהוא לא יבקש ללבוש אותו במילים, אבל הוא יבקש. וכשהוא יבקש, אני אדע שהוא מבקש. נכון שזה לא היה כך בגיל 3 חודשים, ונכון שיש לנו מנדט מסויים שעובר אליהם, אבל הוא עובר מהר מאד - הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. ולגבי תחושת חוסר הנוחות - אני חווה תחושת חוסר מנוח ורצון לשנות מדי פעם. בדרך כלל כשאני חווה את זה אני מנסה לבדוק עם עצמי מה גורם לי לתחושה הזו, מה אני רוצה לשנות. ואם אפשר - לשנות. נכון שלא תמיד זה אפשרי, נכון שאנחנו פועלים במסגרת של נתונים. אבל אם את מבררת את האלטרנטיבה, ומגיעה למסקנה שמה שאת עושה הוא האלטרנטיבה הטובה ביותר, אני חושבת שזה גורם לתחושת נינוחות. מה שאני מתכוונת לומר הוא, שדוקא הבנתי את מה שאמרת. אלא שאני חושבת, שגם חלק מהאילוצים, וודאי שהיחס שלנו לאותם אילוצים הוא בידינו. וגם זו בחירה. גם הילדים שלי נולדו למשפחה שלנו ולא למשפחה אחרת, מצבם החברתי הוא כזה ולא אחר, מצבם הכלכלי הוא כזה ולא אחר, האינטיליגנציות הטבעיות שלהם הן כאלה ולא אחרות. בתוך מערכת הנתונים הזו אנחנו - והם - פועלים, כדי לעשות את המיטב עבורינו, עבורם, עבור כולנו כמשפחה.

 

[יונת ש.]

TCS - תגובות

לא מצאתי בשום מקום דוגמאות לפתרון קונפליקטים יש את רשימת הדואל של TCS, אבל אני אישית מוצאת אותה מעיקה ומעצבנת למדי (למרות שמדי פעם יש שם פנינים). אבל כאן בפורום יש די הרבה דוגמאות כאלה... תהיתי לגבי "הגיל שאפשר להתחיל". מרגע שאת מסוגלת להבין שהתינוק מעביר לך מסרים. לפעמים זה גיל אפס - כשהתינוק בוכה זה מסר שהוא לא מרוצה, כשהוא רגוע זה מסר שכן. לפעמים זה עוד קודם, לפי התנועות בבטן (למשל בעיטות עצבניות אחרי ששותים קפה). אם בגיל שלוש הילד מתעקש לא לנעול נעלים כשיוצאים החוצה, אפשר לדון איתו בנושא ולהגיע להסכמה באמת מהחומר של TCS מתקבלת התחושה כאילו צריך "לדבר על זה" כל פעם שיש חוסר הסכמה. אבל במציאות זה לא תמיד הכרחי (או אפשרי). לילד בן שלוש אפשר לשיר על נעליים או לספר לו על נעלי הכוח של אורי-מן ופתאום הנעליים יראו לו יותר מפתות. או אם אתם לא בעיר, אפשר בהחלט לתת לו ללכת יחף. או אפשר לבדוק אם יש בעיה בנעליים. או אלף ואחד דברים אחרים, שלא מחייבים שיחה. אם בגיל עשרה חודשים בני מנסה להוריד את המעיל כשיוצאים לגשם – האם ה"עמדה" שלו צריכה בכלל להשקל? נורית תארה מצויין כל מיני סיבות אפשריות לעמדה הזאת. בגדול מה שחשוב לזכור זה שתמיד העמדה של הילד היא לגיטימית ומוצדקת. יכול להיות שאנחנו לא מבינים אותה, יכול להיות שאנחנו לא מסכימים איתה או שיש לנו שיקולים נוספים, אבל בכל מקרה העמדה שלו היא לא סתם - יש לו סיבות טובות. גם אם אני נוהגת בילדי כך, בעלי לא. אם משהו שהוא יעשה מאוד יפריע לך, ואם היחסים ביניכם סבירים, תוכלי לדבר איתו על זה אחר כך (רוב הבעלים כבר בגיל שכן אפשר לדבר על זה

). ואם הוא לא יקבל את דעתך ואת לא תקבלי את דעתו, פשוט תצטרכו למצוא לכם איזשהו איזון ששניכם יכולים לחיות איתו. זה בטח לא התחום הראשון בנישואים שבו אתם צריכים למצוא איזון כזה - אין מה לפחד מזה.