נושא מעניין לדיון...
העליתי את הנושא הזה בפורום שאני מנהל, ספרים וספרות, ואתם יכולים לנחש מהנושא - שתכף אראה אותו - מה היה היחס הכללי לסוגיה. אבל פה אנשים באים מהתחום של קולנוע. אז מעניין אותי לדעת אם יהיו פה דעות אחרות, שונות, לעומת אלו שהופיעו בפורום האחר.
הנושא שאני רוצה להעלות לדיון, הוא היחס של הקולנוע להיסטוריה, או האם אפשר להתייחס לקולנוע כמקור ללימוד היסטוריה, ואיזה מקום צריך לתת לו בהקשר הזה?
כמו שאתם יודעים, בשבועות האחרונים כתבתי עבודה על סרטו של סטיבן שפילברג, רשימת שינדלר, והאופן שהוא מייצג את השואה. או, מה אנחנו לומדים על השואה, ואם איזה תובנות אנחנו יוצאים ממנה אחרי צפיה בסרט הזה? לצורך העבודה, אגב, ניסיתי להסתכל בסרט בעיניים חדשות, לא רק כמי שרואה את הסרט בפעם הראשונה, אלא כמי שהצפיה בסרט היא ההתקלות הראשונה שלו בכלל עם נושא השואה. כמי שעד הצפיה בסרט היה בור לגמרי בנושא הזה. וקיים קונצנזוס די ברור בקרב החוקרים, שזה בדיוק האופן שבו המון אנשים - בארה"ב בפרט, אבל גם במקומות האחרים - נתקלים בנושא המורכב הזה. אכן, כשהסרט יצא לאקרנים, היו חוקרים שחששו שהסרט יהיה המקור היחיד של הרבה מאד אנשים על השואה. שהם יסתפקו במה שהסרט נותן להם, ולא יחפשו מעבר, ולכן יתייחסו למידע שהסרט מעביר להם כאמיתי ואוטנטי. במילים אחרות, שבהעדר מקור מידע אלטרנטיבי - כי הרבה מאד אנשים לא יחפשו מקור כזה - אנשים יחשבו שהסרט של שפילברג מציג את השואה כמו שהיא הייתה בפועל (באופן מפורסם, הסרט עצמו דורש ראייה כזו, כי שפילברג מסתמך על קונבנציות של קולנוע תיעודי, כי הוא צילם במקומות ההתרחשות האמיתיים, וכי הוא מתבסס על אירוע שקרה באמת).
דוגמא אחרת - מד מן, סדרה שרבים מהחברים בפורום הזה, כולל אני, אוהבים מאד. תשמעו, אין לי הרבה מושג על ההיסטוריה של ארה"ב בתקופה הזו. בעיקר מה שאני רואה בסרטים וסדרות - כמו מד מן. אז מה אני יכול ללמוד על ארה"ב בשנות ה-60 מהסדרה? עד העונה האחרונה, אחד מהדברים ש"למדתי", זה שלא היו שום מהומות והפגנות על רקע גזעי. שהשחורים קיבלו את מעמדם הנחות לעומת האדם הלבן, ובדרך כלל - תסלחו לי על הביטוי - סתמו את הפה. אין פה שחורים מיליטנטיים או כאלו שמבקשים בנחישות לשנות את המעמד של האדם השחור בחברה האמריקאית (אם נוציא מהכלל את חברתו של פול בעונה ה-2), והשחורים מקבלים בסדרה ייצוג שהוא אנטי-פרופורציונלי לחשיבותם בחברה האמריקאית, בפרט בתקופה הזו. שימו לב איך הסדרה נותנת, לגמרי במודע, ייצוג שקרי של האדם השחור ומעמדו בארה"ב בתקופה הזו.
עכשיו, בעבר, הספר והמילה הכתובה היו המקור היחיד והבלעדי ללימוד היסטוריה. אבל בגלל שהיום פחות ופחות אנשים קוראים ספרים (אני מניח שתסכימו איתי שזה המצב, ולא משנה מה דעתכם עליו), ומקבלים מידע מאמצעי התקשורת השונים - בעיקר מהקולנוע, הטלביזיה והאינטרנט - יוצא, לכאורה, שהמילה הכתובה מאבדת מהכוח ומהסמכות שלה בהקשר של לימוד היסטוריה. שבשביל הרבה אנשים, הקולנוע מחליף אותה.
רציתי להעלות את זה לדיון, כי זה נושא מטריד. זה נושא מטריד בהקשר של השואה, וזה נושא מטריד בכלל. אז אני רוצה לשאול, איך אתם מתייחסים ליחס שבין המילה הכתובה והאימאג' הקולנועי או הטלביזיוני? האם בעיניכם מידע שאנחנו מקבלים מאמצעי התקשורת - בנושא כלשהו, אבל בעיקר בנושאים היסטוריים - יכול להיות מהימן באותה מידה שהספר או התעודה או בקיצור המילה הכתובה מהימנים? ומה דעתכם על שימוש במקורות לא כתובים ולא מילוליים ככלי ללימוד על ההיסטוריה? נושא מרתק בעיני, ואני מת לשמוע מה דעתכם עליו, דווקא בתור אנשים שמגיעים מהתחום של הקולנוע, ושהקולנוע הוא חלק חשוב בהווייה שלהם.
העליתי את הנושא הזה בפורום שאני מנהל, ספרים וספרות, ואתם יכולים לנחש מהנושא - שתכף אראה אותו - מה היה היחס הכללי לסוגיה. אבל פה אנשים באים מהתחום של קולנוע. אז מעניין אותי לדעת אם יהיו פה דעות אחרות, שונות, לעומת אלו שהופיעו בפורום האחר.
הנושא שאני רוצה להעלות לדיון, הוא היחס של הקולנוע להיסטוריה, או האם אפשר להתייחס לקולנוע כמקור ללימוד היסטוריה, ואיזה מקום צריך לתת לו בהקשר הזה?
כמו שאתם יודעים, בשבועות האחרונים כתבתי עבודה על סרטו של סטיבן שפילברג, רשימת שינדלר, והאופן שהוא מייצג את השואה. או, מה אנחנו לומדים על השואה, ואם איזה תובנות אנחנו יוצאים ממנה אחרי צפיה בסרט הזה? לצורך העבודה, אגב, ניסיתי להסתכל בסרט בעיניים חדשות, לא רק כמי שרואה את הסרט בפעם הראשונה, אלא כמי שהצפיה בסרט היא ההתקלות הראשונה שלו בכלל עם נושא השואה. כמי שעד הצפיה בסרט היה בור לגמרי בנושא הזה. וקיים קונצנזוס די ברור בקרב החוקרים, שזה בדיוק האופן שבו המון אנשים - בארה"ב בפרט, אבל גם במקומות האחרים - נתקלים בנושא המורכב הזה. אכן, כשהסרט יצא לאקרנים, היו חוקרים שחששו שהסרט יהיה המקור היחיד של הרבה מאד אנשים על השואה. שהם יסתפקו במה שהסרט נותן להם, ולא יחפשו מעבר, ולכן יתייחסו למידע שהסרט מעביר להם כאמיתי ואוטנטי. במילים אחרות, שבהעדר מקור מידע אלטרנטיבי - כי הרבה מאד אנשים לא יחפשו מקור כזה - אנשים יחשבו שהסרט של שפילברג מציג את השואה כמו שהיא הייתה בפועל (באופן מפורסם, הסרט עצמו דורש ראייה כזו, כי שפילברג מסתמך על קונבנציות של קולנוע תיעודי, כי הוא צילם במקומות ההתרחשות האמיתיים, וכי הוא מתבסס על אירוע שקרה באמת).
דוגמא אחרת - מד מן, סדרה שרבים מהחברים בפורום הזה, כולל אני, אוהבים מאד. תשמעו, אין לי הרבה מושג על ההיסטוריה של ארה"ב בתקופה הזו. בעיקר מה שאני רואה בסרטים וסדרות - כמו מד מן. אז מה אני יכול ללמוד על ארה"ב בשנות ה-60 מהסדרה? עד העונה האחרונה, אחד מהדברים ש"למדתי", זה שלא היו שום מהומות והפגנות על רקע גזעי. שהשחורים קיבלו את מעמדם הנחות לעומת האדם הלבן, ובדרך כלל - תסלחו לי על הביטוי - סתמו את הפה. אין פה שחורים מיליטנטיים או כאלו שמבקשים בנחישות לשנות את המעמד של האדם השחור בחברה האמריקאית (אם נוציא מהכלל את חברתו של פול בעונה ה-2), והשחורים מקבלים בסדרה ייצוג שהוא אנטי-פרופורציונלי לחשיבותם בחברה האמריקאית, בפרט בתקופה הזו. שימו לב איך הסדרה נותנת, לגמרי במודע, ייצוג שקרי של האדם השחור ומעמדו בארה"ב בתקופה הזו.
עכשיו, בעבר, הספר והמילה הכתובה היו המקור היחיד והבלעדי ללימוד היסטוריה. אבל בגלל שהיום פחות ופחות אנשים קוראים ספרים (אני מניח שתסכימו איתי שזה המצב, ולא משנה מה דעתכם עליו), ומקבלים מידע מאמצעי התקשורת השונים - בעיקר מהקולנוע, הטלביזיה והאינטרנט - יוצא, לכאורה, שהמילה הכתובה מאבדת מהכוח ומהסמכות שלה בהקשר של לימוד היסטוריה. שבשביל הרבה אנשים, הקולנוע מחליף אותה.
רציתי להעלות את זה לדיון, כי זה נושא מטריד. זה נושא מטריד בהקשר של השואה, וזה נושא מטריד בכלל. אז אני רוצה לשאול, איך אתם מתייחסים ליחס שבין המילה הכתובה והאימאג' הקולנועי או הטלביזיוני? האם בעיניכם מידע שאנחנו מקבלים מאמצעי התקשורת - בנושא כלשהו, אבל בעיקר בנושאים היסטוריים - יכול להיות מהימן באותה מידה שהספר או התעודה או בקיצור המילה הכתובה מהימנים? ומה דעתכם על שימוש במקורות לא כתובים ולא מילוליים ככלי ללימוד על ההיסטוריה? נושא מרתק בעיני, ואני מת לשמוע מה דעתכם עליו, דווקא בתור אנשים שמגיעים מהתחום של הקולנוע, ושהקולנוע הוא חלק חשוב בהווייה שלהם.