11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איגדרסיל מאכינה

אני לא MIZRAHI

יצא לי לראות אתמול ראיון ב'לונדון את קירשנבאום' עם בחורה מ׳שיחה מקומית׳ שחזרה על התזה (שקיבלה תהודה יוצאת דופן בזמן האחרון) שרואה ב״מזרחים״ (משום שחולקים לכאורה תרבות משותפת עם הפלשתינים) כאלטרנטיבה עדיפה לניהול משא ומתן על הסכם שלום עתידי. ״ניסינו עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים״.

היא הגיעה לאולפן בכדי להגיב על ביטול אשרת הכניסה של אל מדני על ידי ליברמן. לפיה, ביטול האשרה הוא חלק מניסיון מתמשך של ״הממסד הישראלי״ למנוע מיוצאי עדות המזרח לקבל עדיפות בניהול הקשרים עם הפלשתינים והוכחה נוספת ל״פחד״ של האליטה האשכנזית (או ״המשתכנזת״) מפני ערעור יחסי הכוח בחברה הישראלית - בו ידם של האשכנזים היא על העליונה מאז קום המדינה. לטענתה, המקרה הוא עדות נוספת לניסיון המכוון של אותה אליטה להדרה של המזרחים ממעגל מקבלי ההחלטות הישראלי.

***

אני מודה: מעולם לא התחברתי לרנסנס של השיח העדתי בישראל בשנים האחרונות. אני זוכר שלפני חמש שנים בערך ישבתי בקורס שיטות מחקר בו המרצה דיבר לא פעם על התייתרות השאלה הנוגעת למוצא או עדה בשאלונים. חלוף השנים מאז העלייה היהודית מארצות ערב, הדורות החדשים שקמו ונישואי ״התערובת״ הובילו לכך שיותר ויותר אנשים מסמנים ״לא רלוונטי״ שנשאלים לגבי המוצא שלהם. ״אנחנו כנראה עדים לתהליך בו עדתיות בישראל הופכת לפחות ופחות רלוונטית״. כך אמר. לא אשכח את זה.

אני לא בטוח שהמצב שונה מאוד עכשיו בסקרים אבל מה שבטוח שאותו מרצה לא צפה את הכוח העולה של פוליטיקת הזהויות שכבר באותה עת הייתה פופולארית מאוד בעולם המערבי ושכמו כל אופנה אמריקאית או מערב אירופית גם זו תגיע (באיחור) לישראל.

***

אני לא יכול לומר שה״מוצא״ שלי לא היה רלוונטי בחיים שלי. ההורים שלי עלו מטורקיה. בבית דיברו טורקית. אכלתי בבית אוכל טורקי (אני עדיין חושב שזהו המטבח הכי טוב בעולם). הסבים והסבתות שלי דיברו בניהם לאדינו. דורות של המשפחה שלי חיו באימפריה העות'מאנית. אני ככל הנראה ס"ט. מעולם לא ממש התביישתי בזה. גם אם מדי פעם סיפרו עליי בדיחות גסות (אני זוכר שבבית הספר היסודי אחד התלמידים צעק לי ולחבר מאותו מוצא ״תחזרו לטורקיה״) -הרגשתי גאווה במוצא שלי. על הנימוס הטורקי שקיבלתי בבית. על הידע של המשפחה שלי בשפות. בנוסף לטורקית, לאדינו ועברית דיברו אצלנו גם אנגלית וצרפתית שוטפת.

אבל למרות שבימי שישי היינו אוכלים אצל סבא וסבתא דולמה ואורז אדום וברקע ייתכן שהטלוויזיה הייתה דלוקה על ״בטברנה״; על אף ששני הסבים שלי היו מצביעי בגין שהולכים לבית הכנסת - מעולם לא הרגשתי שאני לא חלק מלא מהחברה הישראלית. כי לצד הסיפורים על האוכל, הנופים של טורקיה ועל קרוזים בים השחור, היו גם לא מעט סיפורי זוועה על החיים בטורקיה כיהודים. על מיסוי אכזרי ליהודים בלבד. על אפליה בקבלת תארים באוניברסיטה ובצבא הטורקי. על ״המבטא היהודי״ בטורקית. על השואה של יהודי יוון שחלקים מהמשפחה שלי נאלצו לעבור. ליהודים היה במובן הזה הרבה במשותף עם הכורדים והארמנים. אני לא זוכר פעם אחת שמישהו מהמשפחה שלי דיבר ברצינות על חזרה לטורקיה. גם לא הסבים שלי. על אף הקשיים בשפה (הם עלו בגיל יחסית מאוחר) תמיד השורה התחתונה הייתה: מזל שאנחנו כאן ולא שם. היה לכולם ברור מאוד, וזו תחושה שהחדירו לי מגיל צעיר, שהחיים במדינת היהודים עדיפים על חיים כמיעוט (גם אם במצב טוב יחסית) במדינה של גויים. ולעזאזל עם חופשות הקיץ על האיים מול חופי איסטנבול.

והנה היום יש לא מעט שמערערים על ההנחה הזו. היום, מתברר, יותר משאני אמור להרגיש ישראלי או יהודי, אני ״מזרחי״. לא ממש מפתיע שאלו דורות ההמשך של אותם עולים שמצדדים בתפיסה הזו. זכרון הוא תמיד מתעתע והאדם, וזה מוכח במחקרים בפסיכולוגיה, נוטה ״לזכור״ חוויות חיוביות ו״לשכוח״ את השליליות. עם הזמן כל אותם סיפורי סבא ואבא על הראקי והברבוניות על הגריל התקבעו בזכרון על חשבון האנטישמיות. רומנטיקה. יוצא לי לקרוא לפעמים פוסטים של אנשים שגדלתי איתם, שמעולם לא חיו בטורקיה - עיתון יומי בטורקית בקושי מצליחים לקרוא - שהחליטו לאחרונה ״לחזור לשורשים״. לזהות עצמם כמזרחים-טורקים. מזרחים ש״נולדו מחדש״.

***

כל זה יכול להיות סתם מצחיק או לא-בהכרח רע אבל נדמה שיש גם צדדים מאוד שליליים לתופעה הזו.

דוגמה לכך אפשר לראות בשימוש העכשווי במונח ״מזרחי״. אני גדלתי על ההבחנה בין ״מזרחים״ יוצאי המזרח התיכון ובין ספרדים. לא שההבחנה הזו משנה הרבה אבל משהו במשמעות של המושג הזה השתנה. לדעתי באופן מכוון. היום מזרחי הוא לא מזרחי אלא Mizrahi.

בעוד העולים הספרדים ועדות המזרח הצליחו לשמר מסורת עם זיקה מאחדת ליהדות והישראליות החדשה, המזרחי החדש - ה MIZRAHI - פחות רגיש להבחנות בין ארצות המוצא ומגדיר עצמו בעיקר באופן נגטיבי: הוא איננו ״האליטה״ הישראלית. האליטה המפא"יניקית האשכנזית. כך בן ליוצאי טורקיה ובת ליוצאי תימן, על אף השוני התהומי בתרבויות של מדינות המוצא שלהם (למעט זיקה מסויימת לדת האיסלאמית), הם חלק מאותה קבוצה שהנרטיב ההיסטורי שלה בנוי על דחיית ״הממסד הישראלי״ אותה.

בעוד המזרח התיכון משנה פניו וחוזר לשבטיות פרה-מודרנית המבוססת על אתניות וזרמים דתיים, המזרחי החדש נשען על הגדרה פוזיטיבית רופפת של המזרחיות כ״ערביות״ הומוגנית ומאוחדת. ״הערבים״ במזרח התיכון מדומיינים כלבושי שארוולים, לועסי גת ומדרבקי קפה. בצורה לא שונה מאוד, אגב,מהרומנטיקה של המאה ה-19 שנטתה לצייר את מוחמד רכוב על גמל ולוחם בחרב ערבית ברוח מדברית. (יש יותר ״אימפריאליזם תרבותי מערבי״ מזה?).

וכך יש להבין את החיבור בין המזרחי החדש לפלשתיני: אם אנחנו שנינו דחויים על ידי הממסד הישראלי ואם סב-סבנו כתב באלף-בית ערבי אזי אין באמת הבדל בינינו. ״כולנו ערבים״.

***

לא מפליא שאותו שיח הזהויות החדש מגיע בעיקר מקרב השמאל הפוסט ציוני. העלייה של פוליטיקת הזהויות בעולם המערבי הולכת יד ביד עם שלילת רעיון הלאומיות. המקורות הליברלים של הלאומיות האירופאית וחשיבותה ליציבות המשטר הדמוקרטי זוכים להתעלמות, בעוד הלאומיות הרדיקלית של אמצע המאה העשרים הופכת לאקסמפלר העיקרי שלה. ירידת קרנה של הלאומיות כמקור מאחד העלתה על נס את הזהות הפרטיקולרית והמפלגת.

הציונות בקרב קבוצות אלו נתפסת לא פעם כנגועה באותו חטא קדמון של הרעיון הלאומי. הלאומיות היא המצאה מודרנית, יגידו לנו. זוהי יצירת אחדות מדומיינת שמבוססת על קשרים רופפים שמטרתה שליטה וכפייה. שימו לב, אבל, כמה קל למתוח את אותה ביקורת בדיוק על המזרחיות החדשה: הרי גם היא איננה אלא "המצאה" שאינה מבוססת על דבר מקשרי שייכות מדומיינים לתרבות ערבית מדומיינת.

אולם קיים הבדל מהותי בין הלאומיות היהודית ומזרחיות החדשה. גם אם נניח שהלאומיות היהודית "הומצאה" במידה רבה במאה התשע-עשרה והעשרים, קשה לא לשים לב עד כמה הבסיס הפוזיטיבי שלה חזק בהרבה מזה של המזרחיות. בעוד הציונות יכולה להישען על הדת היהודית העתיקה, על חוויות דומות של אפליה כלפי קהילות יהודים ברחבי העולם. על היסטוריה. על שפה. באופן שחורג בהרבה מעבר למאפיינים ביולוגים קונטיגנטיים; המזרחיות החדשה, ה-MIZRAHI, לא יכולה להציע כמעט דבר למעט הגדרה רופפת של ״ערביות״.

זו הסיבה שלא מעט מהשיח המזרחי החדש נגוע בגזענות. שציינתי בפני ישראלי כלשהו שאני לא מזהה את עצמי כמזרחי, הטענה כלפי הייתה שהסיבה לכך היא שאני ״לבן״. משום שגדלתי בתל אביב ולא בעיירת פיתוח. תחת לחץ, אם כן, ההגדרה של המזרחי החדש מקבלת מהר מאוד רדוקציה לצבע העור וגודל חשבון הבנק של ההורים שלי. זו, אגב, הסיבה שהעלייה הרוסית, שחוותה וחווה לא מעט אפליה מאז שנות התשעים, זוכה הרבה פעמים להתעלמות וממש לבוז בקרב המזרחים החדשים. גם אם עלו לישראל הרבה אחרי המזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר עדיין ״לבנים״ ואשכנזים. ואלו בדיוק מי שה- MIZRAHI הם לא. זו בדיוק הסיבה שלכתוב בעיתון "ליברמן המולדבי" זה מקובל ו"אריה דרעי המרוקאי" הוא משפט שגורר שערורייה ועירוב יועצים משפטיים.

חשוב להדגיש: גם הציונות ידעה להפלות בראשית דרכה ומידה פחותה ייתכן שעושה זאת היום. אולם בניגוד לציונות ששואפת במוצהר ליצור בסיס רחב ליהודים מכל הסוגים והצבעים, המזרחיות החדשה בהגדרתה היא פרטיקולארית ומפרקת. בניגוד למזרחיות החדשה, הציונות ביקשה להעמיד חברה ליבראלית רחבה עד כמה שניתן, תחת שלטון דמוקרטי. ה-MIZRAHI מבקש לפרק בדיוק את זה.

אני לא מזרחי ולא MIZRAHI. מעולם לא הייתי ואני לא מעוניין להיות שכזה. אני ישראלי.

 

* פורסם כפוסט בפייסבוק ביוני 2016

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל yoelmit אלא אם צויין אחרת