00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

שבורה לנצח

כן, אני יודעת... זה נשמע מאוד דרמטי. להיות שבורה לנצח זה ממש ציורי. פואטי אפילו. רק שאיני מתכוונת לזה כך. אין שום דבר מקסים בשבר שלי, שום דבר דימויי. אני מתכוונת לזה כפשוטו- לעולם לא אהיה עוד שלמה.

כן, הזמן יעשה את שלו, כמו שהוא תמיד עושה. כמו המורה המדהים שהוא, זה שמלמד את כל תלמידיו ואפילו זוכה להרוג אותם בסוף- יבוא יום בו יכאב לי פחות. יבוא יום בו עצם אזכור שמה של סבתי לא יציף את עיני ממש כאילו הייתי בת 5 שזה עתה גילתה שסנטה קלאוס לא קיים. יבוא יום בו להכנס לחדר שלה ולשאוף את האוויר שם לא יעשה לי כלום, לשכב במיטה שלה לא יהיה נתיב חד סיטרי לזיכרון של אותו בוקר חמישי נורא, כשהיא הייתה מוטלת ללא כל רוח חיים... לא אזכר עוד בעיניה הכבויות- אלו שמעבר לכל ספק סביר סיפרו לי שסבתא שלי כבר לא בבית. כן... יבוא יום בו אתגבר.

ולמען הכנות- אני רועדת מפחד מעצם המחשבה על זה.

מעולם לא הייתי מזוכיסטית במיוחד. אני לא נהנית להרגיש אומללה, או מעוניינת לחוש כאב. אפשר להתפלסף על זה נרחבות ולהגיע למסקנות מרתקות על חוסר היכולת שלי לתת לאנשים (בעיקר בני זוג) לחדור את חומת האפתיות שלי. כן, אבוי לו לאומלל שמנסה להגיע למקום בו ארגיש כלפיו משהו שמאפשר לו לפגוע בי... ובהצלחה עם זה. כל דבר שאני חווה תמיד עובר כל כך הרבה מנגנוני סינון,כל כך הרבה דלתות פלדה בדרך... שזה באמת גובל בבלתי אפשרי, והכל... בין אם נעים לי להודות בכך או לא.... כנראה על טהרת החשש שלי מלכאוב. חוסר המוכנות שלי להיות פגיעה.

אבל דווקא עכשיו... הכאב... הדמעות... הבושה.... הפכו להיות כמו סוג של אוצר שלא יסולא בפז עבורי. באופן חולני כלשהו- זה כל מה שנשאר לי ממנה. זה כל מה שנותר לי... וכשאומרים שהזמן מרפא את הפצעים... והכאב ילך וידעך.... הידיעה שגם אם זה מרגיש בלתי אפשרי כרגע- זהו טבעו של העולם, ואכן מדובר רק בזמן... כל אלו גורמים לי להרגיש עוד יותר אבודה... יותר חסרת אונים. כמו מתחננת... לא... אל תקחו ממני את הכאב... אל תקחו ממני את הדמעות. הם הדבר היחידי שמשאיר אותי אנושית... העונש שלי על כך שהייתי חרא של נכדה... על כך שלא הקדשתי לה מספיק תשומת לב בחייה... וכעת במותה אני שבורה.... זה מגיע לי. זה מגיע לה... ואני באמת מאמינה שהיום בו לא אכאב אותה יותר יהיה היום בו אתחיל לשנוא את עצמי.

אני מקווה שהוא לא יגיע.

אני מקווה שלנצח המחשבה עליה תביא דמעות לדיני, תביא תוגה שחורה על ליבי. אם הזמן חייב להפחית משהו... חייב להקהות משהו... אז שיפחית את התדירות... שיקהה את הזכרונות... אבל שלא ייקח לי אותה. לא לגמרי.
ואני מאמינה שבאמת ככה זה יהיה. מההיכרות שלי עם עצמי ועם האבל שלי- הוא אף פעם לא ממש עוזב. את האובדן הראשון חוויתי בגיל 5, כשבת דודה שלי, בת ה15, נפטרה. אני כבר לא ממש זוכרת אותה... אבל המחשבה עליה עד היום גורמת לי לבכי. אני זוכרת מה היא הייתה עבורי אז. אני זוכרת את הגעגוע. וזה מה שיפה ואכזרי בגעגועים- הם מזינים את עצמם. כמו הרגל שנשאר איתנו הרבה אחרי הצורך שהוא מילא בזמנו. זה החותם של האנשים החשובים בחיי, זה מה שהם לנצח ישאירו בי...

אני שבורה לנצח כי לעולם לא אוכל שוב להיות שלמה כי חתיכה ממני תמיד תהיה חסרה. לא משנה מה יקרה לי בעתיד, בין אם הוא יהיה שמח או עצוב. תמונות אמורפיות חולפות במוחי- סיום הלימודים, חתונה (אם יכריחו אותי), הבאת ילדים לעולם (או אימוץ) לראות אותם גדלים, זוגיות, משברים, אושר, עצב.... מה שלא יהיה- היא לא תהיה חלק מזה. היא לא תזכה לראות כלום מהדברים האלה... שהיא כל כך רצתה לראות... ואני הייתי אנוכית מדי בשביל אפילו להכניס את הרצון שלה למאזן השיקולים שלי.

וכמו שלסוף אין סוף, ככה גם החיים מטבעם ממשיכים... אבל ההמשכיות הזו היא כל כך שונה... כל כך מוגדרת אחרת... שקשה לי בכלל להבין מה קורה איתי. מעולם לא ידעתי עצב כזה, טוטאלי.... חסר פתרון. קשה נוכח הסופיות שבמוות להמשיך כמו מאומה לא קרה. אני מנסה... אבל בעיקר נכשלת... שוב ושוב ושוב. כן... עם רגעים קטנים של אושר... אבל שבורים.

ודבר חשוב אחרון- אני ממש רוצה להודות למי שקרא ומי שהגיב לשני הפוסטים האחרונים, ולמסרים האוהבים והמחבקים שקיבלתי בפרטי. באמת. אין לי מילים לתאר כמה זה מחמם את הלב. אני גם מתנצלת על חוסר התגובה- האמינו לי שאני קוראת הכל- פשוט לא מצליחה להביא את עצמי להגיב. זה לא חלילה מרוע או חוסר אכפתיות. להפך... אתם כאלה מדהימים, והנושא הזה הוא חיטוט בפצע שהוא לא רק פתוח אלא גם... טרי כל כך.... ש... אני פשוט... לא מסוגלת עדיין. אגיב בקרוב. מיד כשאתאפס על עצמי ואחזור להיות מגעילה וצינית- כמו שאתם (ואני) אוהבים. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת