00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מבט נשי ירקרק

נפרדת בשלווה...

בימים אלה, נפרדת אני ממערכת החינוך, לאחר 33 שנות עבודתי כמחנכת וכמורה.

נזכרת בערגה עת פסעתי את פסיעותיי הראשונות,
כמחנכת כיתה ד', בביה"ס "במעלה ב'”, שבאור- יהודה.
אם צעירה לבני הבכור שהיה אז כבן שנה.
במשך 15 שנים חינכתי בביה"ס הזה את ילדי כיתות ד-ו,
כשחזון החינוך לערכים ולאהבת מולדת היה דגל חיי.
15 שנים בהן חוויתי חוויות, נולד לי בני הצעיר, התפתחתי מקצועית,
ומלאתי בגאווה ובאחריות תפקידים נוספים בצוות.

כשעברנו למקום מגורנו הנוכחי, פעלתי רבות להגשמת חלומי: ללמד בביה"ס היסודי שבכפר הנוער "בן-שמן". עבורי – הייתה זו סגירת מעגל של ציונות וזיקה לחלוציות של אבי.
ואכן, מאז ועד עתה, במשך 18 שנים, חינכתי דורות רבים של ילדי המושבים שבחבל מודיעין ושל חניכי הפנימייה שבכפר.
זוכרת את התרגשותי עת לימדתי בראשית שנתי הראשונה ב"בן-שמן" שיר על האיכר החורש אדמתו לקראת בוא הסתיו, ומחלון כיתתי ניבט לו מושבניק על טרקטור החורש תלמיו בשדה.
דמעות של אושר נצצו בעיניי. כמה אהבתי מראה מפעים זה שחזר על עצמו בכל שנה, בסתיו.
נזכרת בחיוך עת יום אחד עסקתי בסידור שולחני כשלפתע נבהלתי מ"מכות רכות" שהוטחו בישבני... התפוצצתי מצחוק כשהסתובבתי וראיתי מולי את העז השכנה שלי, שדרה לה בשלווה בגן הזואולוגי הסמוך לחדר כיתתי...
זכרונות רבים וחוויות קסומות אספתי לעצמי במהלך השנים.
חמור שבחר לנעור דווקא בזמן הצפירה ביום השואה...
טקסי חג השבועות בכפר שנעשו על טהרת הטקס שהיה בבית המקדש...
גאה הייתי בעובדה ששמעון פרס ואני – שנינו "מאותו הכפר"...
מסורה הייתי מאד לעבודתי!
ראיתי בחינוך תלמידיי – עבודת קודש וייעוד.
התגאיתי בהשתייכותי לכפר הנוער כשמשנתם של ד"ר להמן ויאנוש קורצ'אק הם "סלע קיומנו".
אהבתי תמיד להביט מבעד לחלון ולהתענג ממראה השדות, הירק והטבע שמסביבנו.
חדוות ההוראה, שמחת היצירה, אהבת מולדת ושיריה, חינוך ערכי וטיפוח הדעת – הובילוני
להישגים רבים עם תלמידיי, ותמיד הייתי גאה לראותם "צועדים" אל חטיבת-הביניים כשהם מצויידים בכישורים וב"ארגז הכלים" שכה שקדתי על הוראתם.
התעצמתי גם בהיבט האישי, ומלאתי במסירות ובאחריות רבה את תפקידיי כרכזת וכמדריכה.
אף הכשרתי דור חדש של מורות שחוו בהנחייתי את "הטבילה" הראשונה במימי העבודה המעשית.

סיפורה של מולדתי שזור בסיפור חיי זה:
ידענו יחדיו, תלמידיי ואני, ימי מלחמה וימי שלום.
נפרדנו בכאב עז מראש ממשלה אהוב שנרצח,
בכינו רבות עת אבא גיבור וחזק של אחת ממשפחותינו, נהרג בהגינו על חייליו ממחבל מפגע...
בכל שנה - תלמידיי ואני, ריגשנו קהילה שלמה בטקסי הזיכרון או השואה. הייתה זו הייחודיות הגדולה שלנו.
החטופים והנעדרים היו תמיד בהווייה הכיתתית היומיומית שלנו. מי יתן – ולא עוד!!!!!!

לפני שנה, יצאתי לשנת שבתון (בפעם הראשונה בחיי...), שבמהלכה "התחברתי" לנשמתי, והבנתי כי תשו כוחותיי.
בקשת הפרישה המוקדמת שהגשתי, אושרה, למזלי, וכעת – פונה אני לעשות לבריאותי ולנפשי.
סוגרת אנוכי דלת אהובה, ונפרדת !
נפרדת בשלווה ביודעי כי הענקתי כמיטב יכולתי מכל אשר בי בכל שנה ושנה.
נפרדת בגאווה בזכות דורות של "אזרחים" שמשהו ממני – בם נמצא.
נפרדת מפרק חשוב, משמעותי וארוך בחיי, אך יודעת שמשהו אחר, קסום וייחודי, ממתין לי בצינעה, מעבר לדלת החדשה שעומדת אני בפיתחה.

היי שלום, תקופה יפה!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מכשפהלה מפעם אלא אם צויין אחרת