פעם, יציאה מהבית הייתה צעד חד פעמי. היום, הרבה צעירים יוצאים וחוזרים: אחרי הצבא, בזמן לימודים, אחרי פרידה, או כדי לחסוך לדירה. בישראל, עם מחירי השכירות והדיור, התופעה מוכרת מאוד, והיא קיימת גם במדינות רבות אחרות.
החזרה יכולה להיות חוויה משמחת, אבל גם מקור לחיכוכים. ההורים כבר התרגלו לבית שקט, והילד כבר התרגל לעצמאות. שני הצדדים צריכים להתאים את עצמם.
התיאום לפני הכניסה
הדבר החשוב ביותר הוא שיחה מראש. כמה זמן מתכננים שהמגורים המשותפים יימשכו? האם יש מטרה, כמו חיסכון לדירה או סיום תואר? מה הציפיות לגבי השתתפות בהוצאות ובעבודות הבית? כשהדברים נאמרים בגלוי מההתחלה, קל יותר להימנע מאכזבות.
גם לוח זמנים גמיש עדיף על היעדר לוח זמנים. יעד כללי, כמו עד סוף הלימודים, נותן כיוון לשני הצדדים.
הידעת?
מה זה דור הבומרנג?
זה כינוי לצעירים שעוזבים את בית ההורים וחוזרים אליו לתקופה, לרוב מסיבות כלכליות. המונח נפוץ בעולם, והתופעה התרחבה עם עליית מחירי הדיור.
החזרה אינה סימן לכישלון, לא של הילד ולא של ההורים. היא לעיתים החלטה כלכלית נבונה, שמאפשרת לחסוך ולהתבסס.
כסף, מטלות ופרטיות
השתתפות בהוצאות, גם סמלית, מחזקת את תחושת הבגרות. היא יכולה להיות תשלום חודשי קבוע, השתתפות בקניות, או אחריות על חשבון מסוים. יש הורים שחוסכים את הכסף בצד ומחזירים אותו לילד כשהוא עוזב.
חלוקת מטלות ברורה מונעת את התחושה שההורים חזרו להיות שירות כביסה ובישול. כדאי להגדיר מי אחראי על מה, כמו בין שותפים לדירה.
פרטיות חשובה לשני הצדדים. ילד בוגר אינו צריך לדווח מתי יחזור, אבל הודעה קצרה אם לא יגיע לארוחה, או לפני שמביאים אורחים, היא נימוס בסיסי. גם ההורים צריכים מרחב משלהם.
כשמתעוררות מחלוקות, כדאי לדבר עליהן כמבוגר עם מבוגר, ולא לחזור לדפוסים של הורה וילד קטן. ישיבה משפחתית קבועה, פעם בחודש, יכולה לעזור לבדוק מה עובד ומה צריך לשנות.
ובסופו של דבר, זו גם הזדמנות. לא הרבה הורים זוכים להכיר את ילדיהם כמבוגרים, ביומיום, לפני שהם יוצאים לדרכם.
והצד השני של הסיפור: הקן מתרוקן: איך עוברים את התקופה שבה הילדים עוזבים את הבית.
עוד בסדרה: אחים גם אחרי גיל 40: איך שומרים על קשר כשהחיים מושכים לכיוונים שונים | נפרדנו כזוג, נשארנו הורים: איך בונים הורות משותפת שעובדת
הילדים חזרו לגור אצלכם? איך זה עובד? ספרו בפורום הורים לילדים בוגרים או בפורום המשפחה שלי.
