וזו לא תופעה שולית. ספר שכתב סוציולוג מאוניברסיטת קורנל ב-2020 העריך שבכל רגע נתון כעשרה אחוזים מהאמריקאים מנותקים מהורה או מילד. בערך רבע מנותקים מקרוב משפחה קרוב כלשהו. נתונים עדכניים מאז הקורונה כמעט אין. ההשוואה שעולה שוב ושוב היא לגל הגירושים של שנות ה-70. ב-1969 העבירה קליפורניה את החוק הראשון בארה"ב שמאפשר גירושים בלי להוכיח אשמה של אחד הצדדים. בין 1960 ל-1980 שיעור הגירושים שם יותר מהוכפל.
| נתון | שיעור | מקור |
|---|---|---|
| אמריקאים שמנותקים כרגע מהורה או מילד | כ-10% | ספר מחקר מקורנל, 2020 |
| אמריקאים שמנותקים מקרוב משפחה קרוב כלשהו | כרבע | ספר מחקר מקורנל, 2020 |
| ילדים בוגרים שהתנתקו מאמא בשלב כלשהו | 6% | מעקב אוהיו סטייט, 1994 עד 2018 |
| ילדים בוגרים שהתנתקו מאבא בשלב כלשהו | 26% | מעקב אוהיו סטייט, 1994 עד 2018 |
| ניתוקים מאמא שהסתיימו בהמשך | 81% | מעקב אוהיו סטייט |
| ניתוקים מאבא שהסתיימו בהמשך | 69% | מעקב אוהיו סטייט |
למה זה קורה עכשיו
רוב הניתוקים מתחילים אצל הילדים. אחד ההסברים הוא משבר בריאות הנפש בקרב צעירים. גם בארץ רואים סימנים למצוקה אצל הדור הצעיר: בכללית דיווחו שהפניות של ילדים למיון פסיכיאטרי עלו ב-121% בשנה השלישית למלחמה. הסבר אחר נוגע לתקשורת: דור שגדל על הודעות כתובות פחות מתורגל בשיחה קשה פנים מול פנים, וכשהשיחה נתקעת, קל יותר פשוט להפסיק לענות. המסך נכנס גם לרגעים שבהם פעם דיברו פנים מול פנים, ובארצות הברית מסעדות כבר מבקשות מהסועדים לנעול את הטלפון עד סוף הארוחה.
יש גם פרדוקס. הצעירים של היום הם כנראה הדור הכי מפוקח שהיה, עם הורים מעורבים בכל צעד וטלפון שמאפשר לדעת איפה הם בכל רגע. דור כזה מתקשה לפעמים להשיג עצמאות בדרך הרגילה, ואז הניתוק הופך למרד הראשון שלו, באיחור של עשור. וגם ההורים השתנו. הם חרדים יותר, בתקופה שמרגישה לא יציבה, ונאחזים חזק יותר.
ויש עניין של זהות. כשהזהות האישית חשובה יותר מהמשפחה, הורה שלא מקבל אותה נתפס כיריב, ומבחינת הילד הניתוק מרגיש כמו שמירה על עצמו ולא כמו נטישה.
ב-2016 טבע פסיכולוג מאוניברסיטת מלבורן את המונח "זחילת מושגים". הכוונה למילים כמו התעללות, טראומה ובריונות, שהתרחבו עם השנים וכיום מכסות גם מקרים קלים בהרבה ממה שתיארו פעם. בסקר שערך מטפל זוגי ומשפחתי בקרב כאלף הורים מנותקים, כארבעה מכל חמישה אמרו שתוויות כמו "רעיל", "מתעלל" או "לא בטוח" תרמו לניתוק. ביקורת חוזרת או ויכוח סוער, שפעם נחשבו לחלק מחיי משפחה, נתפסים היום כפגיעה. לזה יש גם צד הפוך: דורות קודמים התעלמו מהתעללות אמיתית, והשפה החדשה עוזרת לקרוא לה בשם.
סוציולוגית מאוניברסיטת אוהיו סטייט מתארת מעבר בין שני סוגי קרבה. פעם הייתה "קרבה כפויה": משפחה היא לכל החיים, יהיה מה שיהיה. היום יש "קרבה דמוקרטית": הקשר תלוי באיכות שלו, בלקיחת אחריות, בצמיחה, בכבוד הדדי ובביטחון רגשי. משהו דומה קרה לנישואים באמצע המאה ה-20, כשהרעיון שאפשר פשוט לצאת מהם הפסיק להיות שערורייה.
טיקטוק, מטפלים והצד השני
הרשתות האיצו את כל זה. בחודש שעבר לבד עלו לטיקטוק יותר מ-130 אלף סרטונים חדשים על ניתוק מההורים או על "קשר מצומצם" איתם, יותר מפי 10 מאשר באוגוסט 2020, ורובם הגדול של נשים. "no contact" (בלי קשר) הפך למונח אינטרנטי, ויש משפיעניות שזה הנושא שלהן. קבוצת תמיכה בתשלום צברה יותר מ-4 מיליון עוקבים באינסטגרם ובטיקטוק, כולם מאז 2020.
גם בחדר הטיפולים משהו זז. פעם מטפלים כיוונו בעיקר לשיחה ולתיקון. היום רבים מהם רואים בניתוק אפשרות לגיטימית ולפעמים אף מעודדים אותה, וזה נותן להחלטה מעין חותמת מקצועית.
האם באמת יש יותר ניתוקים, או שפשוט מדברים עליהם יותר? אין תשובה חד-משמעית. ייתכן שחלק מהעלייה הוא רק הסרת הבושה מדבר שתמיד קרה בשקט. ומי שחווה התעללות אמיתית יכול לראות בניתוק צעד הכרחי, לפעמים הדבר היחיד שמאפשר לו להחלים. המבקרים רואים את זה אחרת. בעיניהם התרבות הזאת מעודדת אנוכיות והופכת חיכוך משפחתי רגיל לסיבה לחתוך.
בין ניתוק מלא לגבולות
יש כמה דרגות, ושווה להכיר אותן. ניתוק מלא פירושו בלי שיחות ובלי ביקורים. קשר מצומצם הוא מצב ביניים: נפגשים בחגים או באירועים, שומרים על שיחות קצרות ונמנעים מנושאים נפיצים. והרבה משפחות לא מגיעות לשם בכלל ומסתפקות בגבולות ברורים, למשל לא לדבר על הזוגיות או על הדרך שבה מגדלים את הנכדים. מי שעומד מול ההחלטה יכול להתייעץ, גם באופן אנונימי, בפורום הפסיכולוגית, לפני שהוא בוחר דרגה.
בישראל יש לסיפור גם צד משפטי. חוק המזונות משנת 1959 מטיל על אדם חובה לפרנס גם את ההורים שלו, בשני תנאים. ההורה לא מצליח לכלכל את עצמו מעבודה או מרכוש, והילד יכול לעמוד בזה אחרי שדאג לעצמו, לבן או בת הזוג ולילדים הקטינים. מי שנתקל בשאלה כזו יכול לשאול בפורום דיני משפחה.






