בת מספרת על אמה, נשיאה של ארגון שמצבו רע. לאורך כל הקריירה האם גויסה לארגונים במשבר כדי לסדר אותם, ואז עברה לארגון הבא. כמי שמגיעה מבחוץ כדי לחולל שינויים גדולים, היא רגילה להתנגדות, במיוחד כאישה בתחום שנשלט בידי גברים. לכן היא מקפידה במיוחד להיות מקצועית מול כולם, וברוב הארגונים העובדים למדו בסוף להעריך אותה. בחודש האחרון היא נאלצה לקבל החלטות קשות, כולל פיטורים, והכעס בארגון גבר.
בישיבה עם מנהלים, כשדיברה על שינוי בדרך שבה הארגון מקיים אירועים, אחד המנהלים שנפגע מההחלטות קטע אותה, הציע לחזור על אירוע שהתקיים לפני חצי שנה, והוסיף בעקיצה שהיא כנראה לא מכירה אותו כי לא הייתה שם. אותו אירוע התקיים בסוף השבוע של הלוויית בעלה. הבעל התנדב רבות בארגון, היה מוכר בזכות עצמו, ואפילו נרשם להתנדב באותו אירוע. רבים מהעובדים הגיעו להלוויה. היא לא הגיבה במקום, אבל אחרי הישיבה, כשנשארו לבד, אמרה לו בקצרה שהיא מצטערת שהחמיצה את האירוע, כי הייתה בהלוויה של בעלה. הוא התנצל והיא קיבלה את ההתנצלות. מאז היא מרגישה רע, וחוששת שהייתה לא מקצועית.
התגובה הייתה בסדר גמור
התגובה שלה הייתה תקינה לחלוטין, במיוחד אם נאמרה בטון רגוע ועובדתי ולא בכעס. היא המתינה עד שכולם יצאו, אמרה את הדברים ביחידות, וקיבלה את ההתנצלות. זו התנהלות מאופקת ומכבדת. המנהל ניסה לעקוץ, והיא סיפקה לו מידע רלוונטי שהוא בחר להתעלם ממנו או שכח.
יתרה מזאת, גם תגובה במקום, מול כולם, הייתה יכולה להיות לגיטימית, כל עוד הייתה עניינית: הערה שקטה שהאירוע התקיים בסוף השבוע של ההלוויה, ולכן כמובן שלא נכחה. אם המנהל היה מרגיש נבוך, זה היה עניין שלו להתמודד איתו.
הידעת? מהי "תוקפנות פסיבית" בעבודה?
תוקפנות פסיבית היא דרך עקיפה להביע כעס או התנגדות, למשל באמצעות הערות עוקצניות, עיכוב מכוון או שתיקה מופגנת. במקום העבודה היא קשה לטיפול, כי הפוגע יכול תמיד לטעון שלא התכוון.
החשש שלה מ"לשלוף את הקלף" של האבל מובן, אבל לא מדויק. היא לא השתמשה באבל כדי להשיג יתרון. היא פשוט תיקנה רושם מוטעה שהעובד ניסה לייצר מול עמיתיו, שלפיו היא מנותקת מהארגון. העובדה שהעובד לא התכוון לפגוע כל כך עמוק לא משנה את זה שהתכוון לעקוץ.
מקצועיות אינה בליעת כל עלבון
מנהלים, ובעיקר מנהלות, מרגישים לא פעם שעליהם לבלוע כל הערה כדי לא להיתפס כרגשניים. אבל מקצועיות אינה שתיקה מוחלטת. מקצועיות פירושה תגובה מדודה, עניינית ומותאמת למצב. דווקא תגובה שקטה ועובדתית מלמדת את הסביבה שעקיצות לא יעברו בלי תשומת לב, בלי שהמנהלת תצטרך להרים את קולה.
כשמדובר בארגון שעובר משבר ופיטורים, ההבנה הזאת חשובה במיוחד. כעס של עובדים הוא טבעי, אבל הוא לא מצדיק הערות אישיות.
דוגמאות מהשטח
נניח מנהל חדש שעובד ותיק מזכיר לו בכל ישיבה ש"פעם עשינו את זה אחרת". בפעם השלישית המנהל משיב בנחת שהוא שמח לשמוע איך זה נעשה בעבר, ומבקש מהעובד להכין סיכום קצר. העקיצה הופכת להזדמנות, והעובד מבין שהערות כאלה זוכות להתייחסות עניינית.
במקרה אחר, מנהלת מתעלמת שוב ושוב מהערות צורבות של עובד, עד שהדבר הופך לנורמה בצוות. כשהיא מנסה לבסוף להגיב, זה כבר נראה כהתפרצות. תגובה מוקדמת ושקטה הייתה מונעת את ההסלמה.
שאלות ותשובות
האם מנהלת צריכה תמיד להגיב לעקיצות?
לא תמיד. לפעמים עדיף להתעלם מהערה חד־פעמית. אבל כשהעקיצה מבוססת על מידע מוטעה או פוגעת באופן אישי, תגובה קצרה ועניינית מוצדקת.
עדיף להגיב בפרטיות או מול כולם?
שתי האפשרויות לגיטימיות. תגובה פרטית מקטינה את המבוכה, ותגובה פומבית ועניינית מתקנת את הרושם מול כולם.
מה אם העובד ימשיך?
אז זה כבר עניין של התנהלות מקצועית, ואפשר לשוחח איתו על הציפיות ממנו כמנהל בארגון.
האם התנצלות סוגרת את העניין?
במקרה הזה כן. קבלת ההתנצלות מאפשרת לשני הצדדים להמשיך לעבוד יחד.
טיפים מעשיים
- לשמור על טון רגוע ועובדתי, גם כשהעקיצה כואבת.
- לבחור את הזמן והמקום לתגובה, ולא להגיב מתוך סערה.
- לתקן מידע מוטעה בקצרה, בלי הרצאות.
- לקבל התנצלות בנדיבות ולהמשיך הלאה.
מנהלים שמתמודדים עם עקיצות והתנגדות של עובדים יכולים להתייעץ בפורום מנהלים ובוסים בעבודה בתפוז, ושאלות על יחסים מורכבים במקום העבודה עולות בפורום יחסים בעבודה. על האתגרים של נשים בשוק העבודה אפשר לקרוא גם בכתבה "אימהות עובדות מדווחות יותר מהאבות שהבית מקשה על הקידום".
