עובדת באחת המחלקות של ארגון אקדמי מתארת תרבות ארגונית ברורה: מהמנהל ועד העובד הזוטר, כולם פונים זה לזה בשם הפרטי. אם יש שני עובדים עם אותו שם, מוסיפים את האות הראשונה של שם המשפחה. כך גם בפרוטוקולים, בדוחות הוועדות ובסיכומי הישיבות. יוצאת דופן אחת היא עובדת מנהלה שהצטרפה לפני כחמש שנים ומתעקשת שיפנו אליה בתואר "דוקטור" ובשם המשפחה.
הכותבת יודעת שנהוג לכבד את הדרך שבה אדם מבקש שיקראו לו, אבל זה משגע אותה, והיא לא בטוחה למה. במחלקה שלה, היא מציינת, אי אפשר לזרוק אבן בלי לפגוע בכמה בעלי תואר שלישי. היא מבקשת שיגידו לה להתגבר על זה, ואז היא תתגבר.
למה זה צורם
ההסבר די פשוט: במקום שבו כולם משתמשים בשמות פרטיים, הדרישה לתואר נשמעת יומרנית ומתנשאת. וכשמדובר במשרד שבו תארים מתקדמים הם דבר שבשגרה, זה גם נראה כמו חוסר הבנה של התרבות המקומית. אם עשרות אנשים עם אותו תואר מסתפקים בשמם הפרטי, ההתעקשות של אדם אחד בולטת מאוד.
חשוב להבחין בין שם לבין תואר. מקובל לכבד את השם שאדם בוחר לעצמו, כולל קיצורים, כינויים ושמות חדשים. אבל כאן מדובר בתואר כבוד, והדרישה אליו מנוגדת לנורמה שכל השאר נוהגים לפיה.
הידעת? מאיפה מגיע התואר "דוקטור"?
המילה דוקטור מגיעה מלטינית, שבה פירושה המקורי הוא "מורה". באוניברסיטאות של ימי הביניים באירופה התואר ניתן למי שהוסמך ללמד, ורק מאוחר יותר הפך לכינוי נפוץ גם לרופאים.
ובכל זאת, יש זווית נוספת שכדאי לשקול. אנשים שמרגישים שאינם נלקחים ברצינות בגלל מגדר, מוצא או גיל משתמשים לעיתים בתואר כדי להתמודד עם דעות קדומות ולהזכיר שהם אנשי מקצוע. יש לכך היסטוריה ארוכה, והיא מובנת. עם זאת, בסביבה שבה בעלי תארים מצויים בשפע ואף אחד אחר לא משתמש בתואר, האסטרטגיה הזאת עלולה דווקא לפעול לרעת מי שמשתמשת בה.
מה עושים עם התחושה
אם אין בדרישה פגיעה מעשית בעבודה, כנראה שהדרך הטובה ביותר היא לכבד אותה ולהמשיך הלאה. מותר להרגיש שזה מוזר, ומותר לחשוב שזה לא מתאים לתרבות המקום, אבל ניסיון לשנות את זה מצד עמיתה עלול לייצר עימות שלא שווה את המחיר. אם יש בעיה מעשית, למשל חוסר אחידות במסמכים רשמיים, זו שאלה למנהלים ולא לעמיתים.
דוגמאות מהשטח
נניח בית חולים שבו רופאים פונים זה לזה בשמות פרטיים בחדר הצוות, אבל מול מטופלים משתמשים בתואר. כאן השימוש בתואר הוא חלק מהקשר מקצועי ברור, ואיש אינו רואה בו יומרה. ההבדל הוא שהנורמה משותפת לכולם.
במקרה אחר, חוקרת צעירה שמגיעה לכנס מקצועי ומגלה שעמיתיה הגברים מוצגים בתוארם והיא בשמה הפרטי עשויה לבקש שיציגו גם אותה בתואר. בקשה כזאת אינה יומרה, אלא דרישה לשוויון. ההקשר משנה את המשמעות לגמרי.
שאלות ותשובות
האם חובה לפנות לעמית בתואר שהוא מבקש?
אין חובה פורמלית ברוב מקומות העבודה, אבל נימוס בסיסי ממליץ לכבד בקשה כזאת, במיוחד כשהיא חוזרת ונשנית.
האם אפשר להעיר לה על כך?
עמיתה יכולה להעלות את הנושא בעדינות אם יש ביניהן קשר טוב, אבל כדאי לשקול אם זה באמת משנה משהו בעבודה.
מתי תואר אקדמי באמת חשוב בעבודה?
במסמכים מקצועיים, בפרסומים, מול גורמים חיצוניים ובהקשרים שבהם המומחיות היא חלק מהותי מהשיחה.
מה אם המנהל עצמו מבקש מכולם להשתמש בתואר שלו?
אז זו נורמה שהמנהל קובע, ויש לה משקל אחר. עדיין אפשר לשאול אם היא תואמת את תרבות הארגון.
טיפים מעשיים
- להפריד בין תחושת העקצוץ לבין השאלה אם יש פגיעה ממשית בעבודה.
- לנסות להבין מה עשוי לעמוד מאחורי הבקשה לפני שופטים אותה.
- לשמור על אחידות במסמכים רשמיים לפי מדיניות הארגון.
- לבחור את המאבקים בעבודה בחוכמה.
דיונים על נימוסים, תרבות ארגונית ויחסים בין עמיתים מתנהלים בפורום יחסים בעבודה בתפוז, ומי שעובד בסביבה אקדמית ומחפש כיוון מקצועי חדש יכול להתייעץ בפורום ייעוץ קריירה.
