שאלה ביטוחית חשובה עלתה לאחרונה בדיון בבית המשפט – האם במקרה שבו פוליסת ביטוח לרכב (מקיף, או צד ג') כוללת מגבלת גיל לנהג, ואדם שאיננו עומד במגבלת הגיל נוהג ברכב, ובמהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב, או לרכב אחר – נשלל הכיסוי הביטוחי? או שממדובר בהחמרת סיכון כמשמעה בחוק חוזה הביטוח, המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים.
בית המשפט קבע שבמקרה כזה אין כיסוי ביטוחי. המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר; השופט נ' הנדל; השופט י' עמית; השופטת ד' ברק-ארז; השופט ע' גרוסקופף, הפכו בדעת רוב, את ההלכה שנקבעה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, וקבעו כי אי עמידה במגבלת גיל הקבועה בפוליסת ביטוח רכב – איננה מהווה "החמרת סיכון" במובנו של חוק חוזה הביטוח, אלא תוביל לשלילת הכיסוי הביטוחי
הרקע לפסק הדין: דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (מפי השופטים: י' עמית, ד' ברק-ארז ו-ע' גרוסקופף) ב-רע"א 9849/17 (להלן: פסק הדין בערעור). השאלה המשפטית שנדונה היא האם במקרה שבו פוליסת ביטוח לרכב (מקיף, או צד ג') כוללת מגבלת גיל לנהג, ואדם שאיננו עומד במגבלת הגיל נוהג ברכב, ובמהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב, או לרכב אחר – נשלל הכיסוי הביטוחי, או שמא מדובר בהחמרת סיכון כמשמעה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים.
דעת הרוב בפסק הדין בערעור (מפי השופטים: ד' ברק-ארז ו-ע' גרוסקופף) קבעה כי אי עמידה במגבלת הגיל מהווה החמרת סיכון, שחל לגביה הסדר הפיצוי היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח (כך שהמבוטח יקבל תגמולי ביטוח חלקיים, המשקפים את הפער בין מחיר הפוליסה הכוללת הגבלת גיל לפוליסה שאינה כוללת הגבלה כזו). לעומתם, דעת המיעוט (מפי השופט י' עמית) סברה כי אי העמידה במגבלת הגיל איננה בגדר החמרת סיכון, ולכן תוצאתה היא שלילת הכיסוי הביטוחי.
דעת הרוב בדיון הנוסף (המשנה לנשיאה (בדימ') השופט ח' מלצר; השופט נ' הנדל והשופט י' עמית):
דעת הרוב בדיון הנוסף הפכה את ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, וקבעה כי אי-עמידה במגבלת גיל שוללת את הכיסוי הביטוחי ואינה מהווה "החמרת סיכון" כמשמעה בחוק חוזה הביטוח.
המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר סקר בדיון הנוסף את הסעיפים הרלבנטיים מחוק חוזה הביטוח, והגיע למסקנה כי מלשון סעיף 17(א) לחוק זה עולה כי הסעיף נועד לחול לגבי שינויים חיצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח. לפיכך, נקבע כי ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפסק הדין בערעור איננה מתיישבת עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון.
חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו, ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם. סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח עוסק, לעומת זאת, במצב שבו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב שבו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת. יתר על כן, נקבע כי אף לו היה הדבר אפשרי מבחינה לשונית – בחינה תכליתית של הסעיפים הרלבנטיים מובילה גם היא למסקנה כי בנסיבות המתוארות אין מדובר בהחמרת סיכון. בנוסף, הובע החשש כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, תוביל להתייקרות פרמיות הביטוח ולצמצום המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי – השלכות רוחב, אשר ציבור הצרכנים הוא שייפגע מהן.
המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר הדגיש עוד כי המבוטח הוא זה שבחר בפוליסה המוזלת בעלת מגבלת הגיל. לא מדובר בבחירה, או בדרישה מצד המבטחת, אלא ביכולת המבוטח להתאים, במו ידיו, את הפוליסה לצרכיו האישיים ולהוזיל אותה. במקרה כגון זה, הענקת כיסוי ביטוחי מקום שבו הופרה מגבלת הגיל – מהווה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום התערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים.
המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר סקר בהקשרים אלה גם את המשפט המשווה הנוהג במדינות: שוויץ, צרפת, גרמניה קנדה, ארצות-הברית ובריטניה, בדגש על דיני הביטוח הקונטיננטליים, שמהם שאוב הסדר הפיצוי המופחת היחסי.
סיכומם של דברים, המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר סבר כי יש לשנות את פסק הדין בערעור, תוך אימוץ דעת המיעוט של השופט י' עמית שם, ולפיכך הוצע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ישוב ויעמוד על כנו.
השופט י' עמית הסכים לתוצאה שאליה הגיע המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, הגם שדרכו הייתה שונה מעט. השופט י' עמית הסביר כי בעת רכישת פוליסת ביטוח רכב, המבוטח ניצב בפני מדף מוצרים המציג לראווה סוגי פוליסות שונות, וביכולתו לבחור את המוצר ביטוחי התואם את צרכיו ולשלם בעבורו את הפרמיה המתאימה, ששיעורה נגזר מהסיכון הביטוחי המגולם בפוליסה. מבוטח המושיט את ידו ובוחר בפוליסה מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין להוציא מגדרי הכיסוי הביטוחי מצבים שבהם נהג צעיר ינהג ברכב, ובכך הוא מעצב את גבולות הסיכון המוסכם והכיסוי הביטוחי שממנו יהנה. לגישת השופט י' עמית, הניסיון להשית על חברת הביטוח חובה לשלם תגמולי ביטוח במצבים של אי-עמידה במגבלת הגיל, פורצת את גדרי ההסכמה החוזית של הצדדים, ויוצרת חוזה ביטוח חדש בעל היקף ותחולה שהמבטחת לא הסכימה לו ושהמבוטח לא שילם בעבורו.
השופט י' עמית הבהיר כי אין בגישתו משום פגיעה בתכליתו הפרו-צרכנית של חוק חוזה הביטוח. זאת, שכן תכלית זו נועדה להעניק למבוטח את הכיסוי הביטוחי שאותו ביקש לרכוש ושלו היה זכאי לצפות, ולמנוע מחברת הביטוח להתחמק מאחריותה באמצעות "האותיות הקטנות" שנכללו בפוליסה. לעומת זאת, במקרים של אי-עמידה במגבלת גיל, מדובר בכיסוי ביטוחי שהמבוטח בחר במודע שלא לרכוש, ובניסיון של המבוטח לעקוף את תנאיה הברורים והמפורשים של הפוליסה שנקבעו על פי בחירתו.
עוד הודגש כי הענקת כיסוי ביטוחי, גם אם יחסי, בגין סיכון שלא נרכש מלכתחילה והוצא מגדרי הפוליסה, תוביל להתייקרות הפרמיה עבור כלל הצרכנים.
השופט נ' הנדל הצטרף לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, וקבע כי העיקר מצוי לטעמו בלשון חוק חוזה הביטוח, שכן לשון החוק וכוונת המחוקק העולה ממנה איננה מתיישבת עם העמדה שרואה בחריגה ממגבלת הגיל משום "שינוי מהותי" ש"נודע למבוטח" כביכול על התרחשותו. בנוסף, לשיטתו, גם התוצאות של "החמרת הסיכון" אינן הולמות מצב שבו אדם רוצה לאפשר לנהגים צעירים יותר לנהוג ברכב. השופט נ' הנדל הבהיר כי בנסיבות העניין, מדובר בהפרה של החוזה, ומבט על שינוי העדפותיו של המבוטח כ"שינוי נסיבות" או "טעות" אינו הולם גם את הפרשנות התכליתית של חוק חוזה הביטוח. לסיום, השופט נ' הנדל ביקש למקד את השאלה שבמחלוקת לסוגיית הפרשנות של סעיפי החוק הרלבנטיים, תוך מתן משקל ללשון החוק ולתכליתו, וציין כי לשיטתו המפתח להכרעה איננו מצוי בדיון בשיקולי מדיניות רחבים.
דעת המיעוט בדיון הנוסף (השופטת ד' ברק-ארז והשופט ע' גרוסקופף):
השופטת ד' ברק-ארז נותרה בדעתה, כפי שהובעה בפסק הדין, נושא הדיון הנוסף.
השופטת ד' ברק-ארז הסבירה כי בחוק חוזה הביטוח בחר המחוקק במודל המכיר בכך שחריגה מתנאי הפוליסה שיש בה החמרת סיכון אינה מבטלת את הזכות לקבל דמי ביטוח, אלא מזכה בתשלום חלקי בהתאם ליחס בין מחיר פוליסה רגילה למחיר הפוליסה שכוללת מגבלה, וזאת מתוך עמדה פרו-צרכנית. לשיטת השופטת ד' ברק-ארז אין הבדל בין המקרה הנדון לבין מקרים קודמים שבהם הוכר העיקרון של תשלום יחסי, כדוגמת ביטוח (מוזל) שחייב החזקת תכשיטים בכספת, במקרה שבו התכשיטים לא הוחזקו בפועל בכספת. בהקשר זה, היא הצביעה על כך שנהג אשר לא הפעיל אזעקה ברכבו, הגם שהיה חייב לעשות כן, יקבל פיצוי יחסי, אך לעומת זאת, על-פי דעת הרוב, הפרה (ולו בודדת) של מגבלת הגיל תוביל לשלילה מוחלטת של הזכאות לביטוח. על כן, הודגש כי דעת הרוב אף עלולה לגרום לחוסר אחידות בכל הקשור להכוונת התנהגותם.
לבסוף, השופטת ד' ברק-ארז קבעה כי כאשר אי-העמידה במגבלת הגיל היא פרי התנהלות מתמשכת מצד המבוטח, הרי שמדובר בכוונת מרמה השוללת את הכיסוי הביטוחי בהתאם להסדר המעוגן בחוק חוזה הביטוח. בכך יש לדעתה כדי לתת מענה לחשש מפני "ניצול לרעה" של הפרשנות המוצעת על-ידה.
השופט ע' גרוסקופף הצטרף לדעתה של השופטת ד' ברק-ארז, למעט בעניין הפרשנות של חריג "כוונת המרמה" (לגישתו, יש לנקוט בהקשר זה בפרשנות מצמצמת). השופט ע' גרוסקופף עמד על כך כי על המבוטח מוטלות מכוח חוק חוזה הביטוח ופוליסת הביטוח חובות שונות שתכליתן לאפשר למבטח להעריך את ההסתברות להתרחשות אירוע הביטוח ואת גובה דמי הביטוח שישולמו – חובת גילוי מידע קודם לכריתת חוזה הביטוח; חובת גילוי מידע במהלך תקופת הביטוח, ובטרם קרות מקרה הביטוח; והוראות לעניין התנהלות המבוטח במהלך תקופת הביטוח. כאשר המבוטח מפר חובות אלה, זכאי המבטח לסעדים, ואולם אם התרחש אירוע הביטוח כשהפוליסה עודה בתוקף, והמבוטח לא הפר את חובותיו מתוך כוונת מרמה, אין סעדים אלה כוללים את האפשרות להשתחרר כליל מחוזה הביטוח. ביטויה הקונקרטי של הגבלה זו בחוק חוזה הביטוח הוא הסדר האחריות המופחתת – הסדר צרכני המאזן בצורה הוגנת בין האינטרס של המבטח שלא לשאת בעלות עודפת בגין הפרת חובה על ידי המבוטח, לבין האינטרס של המבוטח שלא להיוותר ללא כיסוי ביטוחי כלשהו למרות שנשא בתשלום דמי הביטוח. החובה בה עסקינן, הגבלת גיל הנוהג ברכב היא מסוג החובות האמורות, ועל כן יש להחיל גם לגבי הפרתה את הסדר האחריות המופחתת שקבע המחוקק. בכך מושגת תוצאה שהיא עקבית לזו שנקבעה בפסיקה קודמת, עולה בקנה אחד עם הוראות חוק חוזה הביטוח ותכליותיו הצרכניות, והוגנת ביחסי המבטח והמבוטח.
התוצאה האופרטיבית:
לנוכח ההלכה שנקבעה על ידי דעת הרוב בדיון הנוסף, ולפיה אי עמידת נהג במגבלת גיל שהיתה קבועה בפוליסה מביאה לשלילה של הכיסוי הביטוחי, אזי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שב והועמד על כנו.
