It's better to not care too much about anything....

[ה כ ל]

״אלוהים,

שהוא אינסופי במהותו ושאפילו הגדרה זו מגבילה אותו כביכול, בורא את העולם מחדש בכל רגע ורגע כרצונו, יש מאין.״
&nbsp
אין אלוהים חייב לברוא את העולם גם ברגע הבא... על בלימה אנחנו תלויים...

 

[נחמדה וחכמה]

נכון, על בלימה אנחנו תלויים...

אם רק נשכיל ליישם זאת...

 

[נחמדה וחכמה]

אנחנו מוגבלים בדעת..

ואף-על-פי שכך הדבר..
אנו יכולים לממש את הוויתנו הנעדרת גבולות.
כיצד?

ע"י חקירה במונחים שליליים בלבד.

כשנדע את עצמיותנו - נדע את אלוהים.

 

[פומפיאטר]

אלוהים הוא יצור נבוך המשנה את עצמו תדיר לפי הגדרותינו

 

[נחמדה וחכמה]

חחח

 

[Benny Marks]

אם אלוהים קיים - התכונה היחידה שנוכל לייחס לו היא קיימותו.

כל תכונה אחרת תגביל את מהותו ובכך תעמוד נגד הוויתו - וכבר דנו בכך כאן בעבר.

צדק הרב קוק -
אם כי הכפירה המשתמעת מדבריו נובעת מיראה דתית, בעוד אנו יכולים על נקלה להגיע לאותן מסקנות ע״י שימוש בחשיבה הגיונית - ללא הצורך לחשוש מעונש אלוהי.

עם זאת, המשך הפעלת הטיעון ההגיוני תביא אותנו לסתירות שלא באו לידי ביטוי בדברי הרב קוק.

- הבה נניח כי אלוהים קיים.
- כמוכן - אלוהים נמצא בכל, והכל בו. אין שום דבר המגביל את קיימותו, ואת יכולותיו.
- לפיכך התכונה היחידה אותה נוכל לייחס לאלוהים היא קיימותו.
- כל תכונה אחרת, כגון צבעו של אלוהים, ניחוחו, מקום הימצאו, זמן הימצאו, אהבתו אלינו או שינאתו, וכל מאפיין אחר אשר נייחס לו תגביל את מהותו.

הגדרה זו זהה להגדרתנו ״כל מה שיש״ - כלומר כל היקום/יקומים/חומר ואנרגיה וכל אספקט קיומי שאנו מכירים, יכולים להעלות בדעתנו, או גם נסתר מעינינו.

מה ההבדל בין תפיסתנו את היקום, או ״כל מה שיש״ לתפיסתנו את האלוהים?

התשובה האינטואיטיבית היא - כוונת מכוון. או לפחות תבונתיות.

בעוד ״כל מה שיש״ הינו אקראי - סיבתי, אך לא תכליתי, אלוהים ניחן בתבונה ופועל (כפי שהוא פועל - בדרכים הנסתרות מהבנתינו) בכוונת מכוון.

ואולם תשובה מעין זו עומדת בסתירה מוחלטת להגדרתנו הקודמת לפיה התכונה היחידה אותה ניתן בידינו לייחס לאלוהים הינה קיימותו. לפי ההגדרה הזו - בה דוגל גם הרב קוק, לא נוכל לאמר כי אלוהים הוא תבוני, או שמעשיו מכוונים.

מה ההבדל - אם כן, בין אלוהים ל-״כל מה שיש״?

כפירה !

והנה עוד אחת קטנה - אם תכונתו היחידה של אלוהים היא שהוא קיים, תחולתו היא בכל הקיים כולו, ובכל מקום או זמן שקיים - אלוהים בו, או לפי תפיסתו של שפינוזה - כל היש, כל הקיים, הוא חלק מאלוהים.

מהי - אם כך, תחולתו של אלוהים על הלא קיים?

במבט ראשון השאלה נראית היפוטטית בלבד, ואפילו טרחנית. החשיבה האנושית - קיימת. לפיכך היא חלק מאלוהים, ובכללה כל מחשבה אשר תעלה במוחנו, גם זו המתארת דברים אשר אינם קיימים. אך ישנם מקרים רבים אשר נוכל לחשוב עליהם, וברור לנו כי הם מייצגים את הלא קיים והבלתי אפשרי שיתקיים, ללא תלות בחשיבתנו. האם החוקים המקיימים את אותם מקרים הינם מחוץ לתחולת האלוהים?

כיוון שאלוהים קיים (!) האם הוא אינו קיים בשורשו הריבועי של מספר שלילי?

כפירה !

 

[נחמדה וחכמה]

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה

כפר בדת.

 

[Benny Marks]

כפירה בדת שונה היא מכפירה באמונה

הכופר באלהים, כופר באמונה.

אמונה היא הכלי האבולוציוני המאפשר הקטנת החרדה ההישרדותית הנובעת מהלא נודע, החל מאותו מקום בו נגמר הידע האנושי.

כפירה בדת היא כפירה בממסד.

כפירתו של אלישע בן אבויה (על פי הלכות העת בה הוא חי) יש בה משני הסוגים במובחן.
עיקרה כפירה דתית היוצאת כנגד מוסכמות החברה ממנה הוא בא וחוקיה, והיא ניכרת במעשיו הנזכרים, כגון רכיבה על סוסו ביום השבת עד למחוץ לתחום המושב, והתרסתו נגד הציבור ממנו בא בכוונת מכוון ובמזיד.

בנפרד מכך, נראה כי אמונתו בכח עליון עדיין שרירה וקיימת, אך תוך שהוא מחלק אותו לשני כוחות - חיובי ושלילי, ומעמת אותם זה מול זה. תפיסתו זו מגבילה בהכרח את כוחו, יכולתו ותחולתו של אלוהים, וכאן כפירתו - אליבא דה הגדרתו של הרב קוק.

 

[נחמדה וחכמה]

בני, תודה.

 

[פומפיאטר]

קיים אינו מספיק, אלא שקיומו הכרחי.

 

[Benny Marks]

קיומו הכרחי בנובע מהנחתנו.

אם אנו מניחים כי אלוהים קיים - הרי שבהכרח הוא קיים.

קיומו בכל מקום וזמן (המרחיב את הכרח קיומו כך שיענה גם על תהייתך) נובע מהנחתנו שהוא קיים מחד, ומהנחתנו שאין בלתו ואין גדול ממנו. שאחרת אינו כל יכול.

תמיד נוכל לבחון גם את האפשרות השניה - לפיה אלוהים לא קיים, אלא שאז דיוננו מיותר.

כך גם לגבי האפשרות לפיה אלוהים אכן קיים אך לא חייב להיות קיים בכל מקום או זמן. במקרה זה יכול שאלוהים יהיה ישות חזקה ורבת יכולת, אך היא אינה כל יכולה - ולפיכך אינה אלוהים.

אם כך - הנחתנו כי אלוהים קיים (כבסיס הכרחי לדיוננו) - מורכבת משני אלמנטים: ״אלוהים״ ו-״קיים״ אשר שילובם גוזר את ההכרח בקיומו ללא סייג.

 

[פומפיאטר]

בהנחה שאפשר לאמר רק דבר חיובי אחד על אלהים

אין ברירה אלא שזה יהיה שקיומו הכרחי.