שאלה אישית

[מירי פ]

רותי אני לא כל כך מסכימה......

לא אצל כולם זה עובד ככה אצלי למשל כל הדברים שתיארת התחילו לקרות לי אחרי שנמרוד נולד... פתאום אני נורא מתרגשת מכל תינוק שאני רואה- לפני כן- ממש לא. ברור שהיתה התלהבות מאחיינים שלי לדוגמא- אבל זה מתוך אהבה גדולה אליהם- לא מתוך רגשנות ורגישות לתינוקות בכלל. אני נכנסתי להריון כי ידעתי שאני יביא ילדים לעולם- על כך מעולם לא התלבטתי- ומבחינתי כל זמן אחרי הנישואין היה מתאים. עצתי היא- שאם את יודעת שאת רוצה ילדים בעתיד- פשוט תעשי- ההריון הארוך והלידה יכינו אותך מצוין וזה כבר יבוא טבעי. צדדים מעשיים יהיו בכל מקרה בכל זמן זאת לא החלטה מושכלת בין כה וכה

 

[דבי של שקד]

מסכימה מאוד

השכל אף פעם לא מוכן. אני זוכרת שכשדיברנו על זה וחשבנו שאנחנו רוצים ילדים וזה היה בגדר רעיון אז הכל היה בסדר וזה היה נראה כמשהו פשוט אבל ברגע שהחלטנו שמנסים והפסקתי גלולות, עברו עלי כמה ימים של פחד נוראי שאני עושה טעות איומה ובעצם צריך לחכות כי אני לא מוכנה. בדיעבד היה מזל שלא חיכינו כי לקח לי שנתיים להיכנס להריון עם טיפולים וזה משהו שצריך תמיד לקחת בחשבון. אני לא יודעת בת כמה את אבל יום אחד זה מתחיל להיות מאוחר ולכן אם באופן עקרוני את רוצה ילדים אז אף פעם אין זמן ממש נכון. יש לי חברה שעברה איתי את כל תהליך הטיפולים וההריון והיא גדולה ממני בשנתיים (אני בת 31) וכל הזמן אמרתי לה לא לחכות והיא אמרה שהיא עדיין לא מוכנה ובסוף גם להם היו בעיות להיכנס להריון ואז היא מאוד הצטערה שהיא חיכתה.

 

[גלי29]

לגבי זה אני זוכרת

שבחודשים הראשונים שסיפרתילחברה=שכנה+2 שאני מנסה אבל בינתיים כלום אז היא אמרה לי שלחברה טובה שלה שאני גם מכירה זה לקח שנתיים בהתחלה נבהלתי נורא אחכ חשבתי לעצמי לא נורא גם בעוד שנתיים אם זה יבוא זה גם מתאים לי וכנראה אחרי שלקחתי לי בחשבון שיקח לי שנתיים להרות בחודש הבא כבר הריתי....

 

[אמא של שחר]

אני חושבת שמזל שחיכיתי

אם הייתי מביאה לעולם ילד כשעוד לא הייתי מוכנה לכך רק מתוך חשש שאחר כך לא אוכל, זו היתה בחירה מאוד לא טובה. אני חוששת שהייתי מרגישה כלואה וממורמרת. בגלל שחיכיתי הייתי כבר בשלה לויתורים הבלתי ננמעים של ההורות. לקחתי בחשבון שזה עלול לקחת זמן עד שנכנס להריון, למזלנו זה הלך מהר. גם היום שאני כבר בת 33 ואני שוב דוחה את הרחבת המשפחה, אני מודעת לכך שיש סיכוי שזה לא ילך מהר או בקלות ועדיין אני מעדיפה לחכות לזמן המתאים לנו מאשר למהר בגלל החשש הזה.

 

[גלי29]

כמוני כמוך../images/Emo45.gif../images/Emo127.gif

 

[רחל של ענבל]

אני לעומת זאת,

לא מצטערת שחיכיתי. גם לי לקח שנתיים וחצי להכנס להריון (וגם טיפולים), והתחלנו לנסות 4 שנים לאחר שהתחתנו (הייתי בת 29 ונכנסתי להריון בגיל 31 - ילדתי בגיל 32). ובכל זאת, אני לא מצטערת. כי אז לא יכולתי לדעת שיקח לי הרבה זמן , ועכשיו שאני אמא ויודעת מה זה להיות אמא, אני שמחה שלא ניסיתי כשלא היה מתאים לי ומהסיבות הלא נכונות. אם הייתי יודעת כמה זמן זה יקח, אולי הייתי מקדימה את הזמן מתוך הנחה שעד שאהיה אמא אהיה מוכנה, אבל לא היה לי כדור בדולח. לחכות עד למוכנות, כן, אבל זהירות! לא להתמרח כי אם רוצים ילדים בתיאוריה ומחכים יותר מידי זה גם לא טוב - צריך לקחת בחשבון שאולי זה יקח טיפה זמן. רחל

 

[סיגל של שגיא]

גם אני לא מצטערת שלקח לי זמן להכנס

להריון. המרוויח הגדול מזה הוא שגיא שקיבל אמא, והכל יחסית, יותר רגועה, נינוחה, שלמה עם האמהות וכד´.

 

[סיגל של שגיא]

ההריון לא מכין אותך להורות../images/Emo70.gif

יש להגיש צורך בילד לפני ההריון.

 

[מירי פ]

זה מאד אינדיוידואלי

כמו שאמרתי- אני ידעתי תמיד שיהיו לי ילדים זה בכלל לא עמד על הפרק מה שרותי אמרה- הרגשנות האמהית הזאת שנהיית למראה של ילד- זה בא לי רק אחרי הלידה ומהבחינה הזאת ההריון והלידה מכינים המון מבחינה רגשית

 

[משתתפת]

אני מקווה את צודקת...../images/Emo142.gif

זה גם מה שאמא שלי אומרת

 

[שרון9]

מסכימה מאד מאד

גם אצלי כל הרגשות ה"אמהיות", כולל התרגשות מתינוקות, סבלנות לילדים בכלל התחילו עם לידתה של נטע. וגם היום עדיין בא לי להרוג חצי מהילדים שמסתובבים לי בין הרגליים

 

[משתתפת]

../images/Emo13.gif

 

[דורית ובניה]

קודם על את צודקת שילדים זה הרבה

ויתור. עד שאין לך ילד את אפילו לא יכולה לתאר לעצמך כמה החיים שלך משתנים בעקבות זה. אבל, יש בזה גם המון אושר וילדים בפירוש נותנים משמעות אחרת לחיים. היה לא מזמן שרשור ארוך בנושא "למה רצינו ילדים"- השרשור רץ בטאגליין וכדאי לך להכנס. לא כתבת בת כמה את. זה שיקול מאוד חשוב בשאלה אם להזדרז עם ילדים או לחכות עד שזה ממש "יבער בעצמותייך".

 

[אמא של שחר]

אני גם הייתי כמוך

הידיעה הזאת, שזה הזמן המתאים להפוך להורה, פשוט לא היתה אצלי. בנזוגי היה מוכן להיות אב הרבה הרבה לפני. אני בכלל לא רציתי ילדים ודחיתי את זה כמה שיותר, כל פעם מסיבה אחרת. לא הגיע הרגע בו הרגשתי מוכנה להפוך לאם. מה שקרה זה שהבנתי שאין זמן "מתאים" להפוך להורים, תמיד זה יהיה לא נוח מסיבה כלשהי. הבנתי שאני דוחה את זה בגלל שאני מפחדת מהאחריות ומהמהפכה שהולכת להתחולל בחיים שלנו. ופחדתי שהכל יפול עליי. רק כשהבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, שיש לי בנזוג תומך ושותף מלא להורות (והוא אכן כזה כיום), הייתי מוכנה להפסיק לדחות. אבל גם אז, הייתי אמביבלנטית במידה מסויימת וקצת בהלם ממש עד הרגע האחרון וכשלקחנו את שחר הביתה מבי"ח, ציפיתי שיעצרו בעדי כי הרי כל אחד רואה שאין לי מושג מה עושים עם תינוקות!

 

[אמא של ירין]

מצטערת , אבל לא

מתחברת לשאלה הזאת , אני חושבת שמאז היותי בת 20 הרגשתי שאני רוצה ילד , דחיתי את זה עד שמצאתי את האדם הנכון לעשות את זה איתי , מיד איך שהתחתנו התחלנו בניסיונות להרות אחר כך עברנו את התהליך הקשה של טיפולי הפריה הרגשתי שאני לא שלמה עד שלא יהיו לי ילדים , ואולי זה מכוון שהתחתנו כשהיתי בת 29 ואז הבשלות הנפשית והריגשית גדולה .

 

[גלי29]

א. של שחר תיארה די דומה את הרגשתי

התחתנו בגיל 24 שנינו היינו סטודנטים והיה את הכיף של הביחד הזוגי ילדתי בגיל 29 אחרי שהספקנו לסיים את התואר לטייל בעולם לחזור להיות מובטלים למצוא עבודה דירה והיה ממש כיף להיות רק אני והוא והוא ואני מסביבנו התחילו החברים/רות ללדת את הילד הראשון שלהם והספק החל להתגנב לליבי היו כל מיני טריגרים (שפרשתי כסימנים) שגרמו לי להחליט סופית ופשוט הפסקתי לקחת גלולות תוך 3 חודשים התעברנו ואוטוטו התוצאה בת שנה וכמובן מיום שנולדה גיליתי עולם חדש של אהבה ונתינה שלא ידעתי שקיים קודם ושאני מאחלת לכל אחד שיחווה לפחות פעם אחת ואם אפשר כמה שיותר עצם זהשאת נכנסת לפורום ושואלת ומתענינת כבר אומר שיש לך איזשהו עניין איזשהו רצון קל איזשהו ספק ותתפלאי המהפך בין לא רוצה ילדים לכן רוצה יכול להיות תוך זמן קצר מאוד ממש קצר

 

[משתתפת]

כאילו שאני עצמי כתבתי את זה...

בדיוק ככה אני מרגישה... וכרגע זה עוד לא לוחץ - בטוח לא אעשה משהו בנדון בשנתיים שלוש הקרובות, אבל לא נראה לי שמשהו ישתנה בעוד שנתיים...

 

[סיגל של שגיא]

המון יכול להשתנות בשנתיים. שנתיים

זה ים של זמן. את יכולה לשנות את דעתך עוד כ"כ הרבה פעמים, אבל חשוב תמיד לזכור, שרק כשמוכנים לוותר, ורק אחרי שמרגישים שמיצו את הכל ורוצים להמשיך הלאה - זה הזמן. לדעתי, כמובן.

 

[גלי29]

../images/Emo13.gif אכן עלייך לפעול לפי הרגשתך כרגע

אבל אל תצהירי הצהרות כגון בעוד שנה, שנתיים, שלוש ואת המילה בטוח...תותרי גם עליה... פשוט גם אני חשבתי כמוך וחודש אחד זה פתאום השתנה זה תהליך כזה שגורם לחשוב פעמיים לפני כל אריזת גלולות חדשה שפותחים וחמש פעמים לפני כל גלולה שנוטלים קונים טמפונים ותחבושות בידיים רועדות מסתכלים בעיניים עצובות על הבעל משחק עם ילדים של אחרים וכל משפט שמישהו זורק או משהו שקורה מנסים לפרש אם זה סימן שעכשיו או לחכות את יודעת שכרגע כרגע את לא רוצה או קי מקובל עלי ביותר!!! אבל לכי תדעי מה תרגישי בעוד חודש, או תאמיני לי חצי שנה יכול להיות מספיק זמן כדי לשנות את ההחלטה... בייחוד כשיש זוגות חברים נוספים או אחיות/גיסות עם ילדים בכל זאת הסביבה עושה את שלה... מה שכן אחרי שזה קורה ומתעברים ומצפים זה הופך להיות הדבר הכי חשוב הכי אהוב והכי כיפי ואיכשהו כשמסתכלים על זה רואים שלא היה זמן יותר טוב בשביל ההריון הזה והילד הזה לפרוץ למשפחתינו

 

[סיגל של שגיא]

אני ידעתי ברגע שכל הבילויים, הסרטים

המסיבות וההתרוצצויות הפסיקו לעניין אותי ורציתי "שגרתיות" עם ילדים. רציתי ילד שיהיה רק שלי. למדתי חינוך ועבדתי עם ילדים ואמרתי לעצמי שאני רוצה ילד שיהיה גם שלי אחרי השעה 13:30 (השעה בה הילדים הולכים הביתה). אני רוצה ילד שיהיה רשום אצלי בת.ז., ילד שיקרא לי "אמא" ולא מתוך כך שהוא מתבלבל...