נוכח המוות
אני מודה לך על דבריך. תשובתו של ליבוביץ לאותה אשה אינה משקפת יחס דתי אל המוות אלא יחס דתי לרעיון של השגחה עליונה. מי שמייחס להשגחה העליונה את הטוב, אמור לייחס לה גם את הרע. אחרת הוא חוטא באי עקביות, בשרירותיות או בחוסר אחריות מחשבתית. ליבוביץ מיעט מאוד לדבר על עצמו כאב שכול. פעם ראיינו את שנינו יחד בעניין זה. תחילה הוא לא אמר מילה. אחר כך אני דברתי באריכות ובפרוטרוט על השכול: על החורבן, על היגון, על הרגשות הנשמרים, למרות הכריתה, ועוד ועוד. כשסיימתי, ליבוביץ אמר שהוא מסכים לכל מילה שלי. זה לא הפליא אותי שהסכים. וזה גם לא הפליא אותי שהוא שתק מראש והצטרף במשפט יחיד בדיעבד, שעה שאני דברתי עוד ועוד. אני לא יכול לסמן עמדה ברורה של "היהדות" בדבר מוות של אנשים צעירים. בהלכה, ניכר החשש מפני התמסרות האדם לאבלו או ליחסו אל הנפטר. לכן, יושבים שבעה בלבד. לכן, לא מרבים בהליכה לבית העלמין. לכן, אזכרה בבית העלמין נערכת פעם בשנה בלבד. וכולי. כל העריצות הפסיכולוגית הזאת מיועדת למנוע את האדם מהחלפת השגרה של חייו בשגרה אחרת, של התמסרות למת ולמיתה. היהדות לא אוהבת שום התמסרות, גם לא את זאת. אני חושב שאין בה רגישות פסיכולוגית נאותה בעניין מיוחד זה. אני לא מתפעל מהלכות אבלות. ביטויי התפעלות משמיעים בדרך כלל כאלה שלא ידעו אבל, למזלם הטוב. אני מתקומם למשמע הביטויים של מסכת "שמחות" (אבלות) ומקורות קדמונים אחרים, בדבר האבל "יותר מדי", בדבר "גזירה" על המת שמשתכח מן הלב, וכדומה. אני מקיים בחיי את הרעיון של "חיים בלבבות". דמותו של בני הבכור חיה בתוך לבי, כל הזמן, ורגשותיי הם כשהיו ויחסיי הם כשהיו, עד כמה שאפשר. יש הרבה ביטויים תרבותיים, בכל זמן ובכל מקום, לרעיון "החיים בלבבות", אבל צריך לשים לב לזה, כדי להבחין בהם. כתבתי על כך את הפרק האחרון של ספרי "ספר קטן על משמעות החיים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז. בברכה אסא כשר