אני מעתיק משהו מהשרשור הקודם (שנכתב בזמן שנפתח שרשור חדש)
אנחנו אוהבים את שי חי "שלנו" יורק אש, חד כתער, גורם לנו ריגוש כל פעם שהוא שולף את הדיעות שלו ומשתמש בהן בשנינות רבה. הבחור נוטף כריזמה ובזה אין ספק. לזה תני מפריעה. אבל מה שמפריע לנו לאו דווקא מפריע לו.
אני חוזר לאותה שיחה מופלאה בחדר המתים עם דודו, ששי הלך ואיבד שליטה לתוך "המפלצות" שהוא יצר לעצמו. שי חי לא אוהב את זה שהוא מפחד מן העולם, שהוא משתמש בכריזמה וביכולות שלו כדי להיות תמיד במצב של מגננה מפני ההתקפה הבאה, ולמראית עין זה מחזק אותו, אבל הוא גם סובל מזה. הוא יכול לבנות לעצמו חומות ולהיות לבד (או רק הוא והילדים, כמו שהוא אמר), אבל גם הוא לא רוצה את זה. אני חושב שתני מצליחה להעניק לו את הבטחון הזה, שמאפשר לו להחזיר את הפחדים העצומים שלו לפרופורציה. אותנו זה משעמם, אבל לדעתי זה מה שהוא מחפש - מישהו שמכירה את הפחדים שלו ויודעת לעזור לו לנטרל אותם. מהבחינה הזאת, הזוגיות הזאת יפה.
חוצמזה, צביעות זה over-rated. אני רוצה לראות מי היה שמח לקבל משפט כמו "מה קרה לך הבוקר? אתה לבוש זוועה" שהוא נכנס למשרד בבוקר. קצת צביעות לא הרגה אף אחד