כשהייתי קטנה, חשבתי שאסור לחייך או לשמוח בימים כאלה
כאחת שמגיעה מבית דתי, הכל קיבל יחס של כובד ראש - ימים כמו תשעה באב וצומות אחרים, יום השואה וכו...תמיד כולם היו כל כך רציניים מסביב בפרצוף חמור סבר, הבנתי שזה ימים בהם צריך לכבד את האווירה והתוכן. וכמו ראש של ילדה קטנה שעוד לא מבינה את המנטליות של עולם המבוגרים - חשבתי שלחייך או לצחוק ביום כזה זה ממש אסור,בושה.
גם כשהייתי בשבעה לראשונה, חשבתי שכל היום חייבים להיות בפרצוף עצוב, שאסור לחייך למישהו כי כלם פה אבלים .
 
כשאתה גדל אתה מבין שאדם לא חייב להיות 24 שעות בוכה, אבל ובראש מורכן בשביל להבין ולהיות חלק מהסיטואציה ולכבד את העניין. שגם אם צחקת עם חבר ביום השואה, לא אומר שאתה לא מכבד את ערכו ומשמעותו של היום , וגם אם ישבת וצחקת עם חברים בתשעה באב - כנ"ל. שזה טבע האדם גם לצחוק ולנסות להעביר את הצום איכשהוא.
 
אי אפשר בעיניי ללכת ולהתחיל למדוד כוונות של אנשים,אני בטוחה שיש גם אנשים עם זקנים וציציות שעושים הכל כהצגה ולא באמת אכפת להם, ויש גם אנשים שרחוקים מלהראות חזות חיצונית דתית אבל מלאי אמונה וכוונה בליבם.
זה גם לא משנה אגב, כמה אדם מתכוון או לא כאשר הוא מקיים מצווה כלשהיא-כל עוד הוא לא פוגע באף אחד, זה עניין שלו.