ואוו יש לי המון מה לומר אבל אשתדל לקצר
ממרום ניסיוני בהורות של 9.5 חודשים יכולה לומר דבר אחד בעצם הרבה דברים אבל דבר אחד שהכי בולט הוא שכמה שלא ידעתי בכלל מה הולך להיות... וכן קראתי בפורומים ושאלתי וחקרתי ומה לא?? אבל.... שהגיע הרגע והיא נולדה קיבלתי שוק של החיים שלי... לא הבנתי מה נחת עליי ומה עושים עם זה??? כל הזמן אנשים ניסו להגיד לי על נושא השינה, שאני לא אשן יותר וכאלה... ותמיד נפנפתי אותם ואמרתי שטויות קטן עליי כמה לילות ללא שינה.... אחחח התמימות.... קודם כל כל מה שחשבתי שיהיה לא היה בכלל.... בהריון כל הזמן דיברתי לבטן וכ"כ רציתי כבר ללדת ולהיות אמא!!! בכיתי שראיתי לידות ביוטיוב ממש בכיתי כמו ילדה קטנה שראיתי את היצור הקטן הזה צורח... וכל הזמן ליטפתי את הבטן ואמרתי יאללה תצאי כבר אני מתה להכיר אותך מכל שיר הייתי בוכה... וחושבת עליה איך היא נראת וכו'.
ואז הגיע הרגע... היא הייתה בחוץ בניתוח קיסרי אלקטיבי בגלל מצג עכוז... הרופא אומר את תרגישי כעת לחץ ואכן הרגשתי לחץ... ותוך שנייה היא הייתה בחוץ.. בוכה... ראיתי אותה קצת אחרי שניקו ובעלי החזיק אותה והראה לי אותה ואני בעולם אחר לא פה.. לא מתרגשת לא בוכה לא כלום... כאילו היא לא שלי...אתן בטח מבינות שעברתי מה שנקרא דכדוך אחרי לידה.. בכיתי המון אחרי הלידה, בכיתי על החיים שהתשתנו לי בין לילה.. על אובדן החופש.. על אובדן השגרה שהייתה ולא תחזור יותר לעולם... כי זה שינוי ענק!!! ואין לחזור אחורה...
לי אישית הייתה תקופה קשה בחודש הראשון לא התחברתי אליה כ"כ, והיה לי לא קל להתסגל לחיים החדשים שלי.
אבל... ככל שעבר הזמן כמו שהרבה אמהות אמרו לי זה נעשה יותר ויותר קל ולאט לאט גם הגיעה האהבה והחיבור הזה שכולם מדברים עליו... כיום היא כל עולמי.... ורק המחשבה שבקרוב אצטרך להכניס אותה לגן הורגת אותי ואני מתחילה לבכות..
לגבי העניין של העזרה גם פה יש לי סיפור בפני עצמו מההורים שלי... זה התחיל במריבה של בעלי עם אמא שלי בבית חולים בגלל שהיא כל הזמן הייתה שם ולא נתנה לנו זמן להיות יחד כמשפחה, המשיך במריבות של עם אבא שלי כי הוא היה מעיר לי הערות בלי סוף.. שההטריפו אותי ולא פעם התייעצתי בפורום הורים לתינוקות איך להתמודד איתו, גם עם אמא שלי היו לי לא מעט מריבות סביב נושא הגידול של הילדה... הם היו מעירים הערות בלי סוף כאילו זה הבת שלהם ולא שלי ושל בעלי... אז נכון שעזרה הייתה לי וכן הייתי זקוקה לה במצבי כי אחרי שחזרתי הביתה מהבית חולים כמה ימים הספיקו לי כדיי להבין שאני במצב נפשי לא טוב וחייבת עזרה לפני שאני מאבדת את זה לגמרי... אז נכון שהם גם עזרו וזה ממש הציל אותי אבל.... וזה אבל גדול... צריך לשים גבולות ברורים ושההורים של שני הצדדים ידעו מהו אותו גבול.... אחרת דברים עלולים לצאת מכלל שליטה כפי שהיה אצלי.
כמובן שיש לי עוד דברים אבל לא נראה לי שלמישהי יהיה כוח להמשיך לקרוא
רק לסיום אומר שבאמת הכל עובר... בהתחלה יש שוק והלם כי באמת החיים משתנים ללא הכר... ואם שואלים אותי אז אני לא חושבת שבאמת אפשר להיות מוכנים לזה... כי כמה שלא תתכננו זה תמיד יפתיע... זה חתיכת שינוי... וואחד שינוי...אני חשבתי שאני יודעת הכל ואחרי הלידה הבנתי כמה שאני לא יודעת כלום...
לא רק בפאן הנפשי של העניין אלא גם בפאן הטכני של להחליף חיתול או אפילו להרים אותה... כן כן אפילו את זה פחדתי לעשות למרות שהיא נולדה 3.440 ק"ג. (אפילו ביקשתי מהאחות שתביא לי אותה מהעריסה כי פחדתי להרים אותה בעצמי
). לי בכלל לא היה ניסיון עם תינוקות, אין לי אחים קטנים רק אח תאום, אין לי אחיינים, ואת הבני דודים שלי אני רואה פעם ביובל אז כך שבאמת באתי לזה ללא שום רקע בטיפול בתינוקות.
בכל אופן שיהיה לכולן לידה קלה ובהצלחה בהורות!!!
אז כבר לפני הלידה ממש הבאתי רשימת עשה ולא תעשה. זה היה גאוני כי באמת היו לי תקריות הורמנליות הזויות (לבכות כי הכנתי סלט פירות למשל...)
