Shay Sharvit
New member
הכוכב שלי הוא..
החבר הכי טוב שלי, שיום אחד סיפר לי במפתיע
על המשיכה שלו לגברים ועל הפחד והקושי לצאת
מהארון בגיל 20 ועל ההתאהבות הראשונה שלו
בבחור שמשרת איתו ביחד בבסיס. הוא סיפר
לי שהתחיל לצאת עם מישהו מהבסיס שלו,
ושלמשפחה שלו אין מושג מכל הסיפור הזה
והוא לא יודע איך לספר להם דבר כזה.
אני כמובן לא ידעתי ממש איך להגיב ומה להגיד
לו באותו מצב, ניסיתי לעזור ולתמוך בו אבל הוא
היה ממש שבור ונכנס לדיכאון קשה מהמצב
המפחיד הזה. הוא חשב שאם הוא יספר את זה
למשפחה הם לא יקבלו אותו ויותר גרוע מכך-
יעיפו אותו מהבית ויחרימו אותו. ראיתי אותו
נשבר מיום ליום, הרגשתי שאני חייב לעשות
משהו כי המצב רק יחמיר. עלה לי רעיון גאוני:
הוא יכתוב להורים שלו מכתב, שבו הוא יספר על
נטיותיו המיניות ועל העובדה שיש לו בן זוג חדש.
חברי הטוב בהתחלה כמובן לא היה בטוח
בכלל לגבי המכתב, הוא אמר שאם כבר
אז הוא יכתוב "מכתב התאבדות". כאן
כבר נכנסתי ללחץ.. הוא התחיל לדבר איתי
על כמה רע לו ושהוא רוצה למות. ניסיתי
במשך שבועות לשכנע אותו לכתוב את המכתב
הזה ולגמור עם זה, אפילו התנדבתי לעזור לו
לנסח את המכתב ולמסור אותו להוריו. בסוף הוא
השתכנע..
המכתב נכתב ואני זה שמסרתי אותו לידי
ההורים שלו. ההורים שלו קראו את המכתב
ושאלו אותי: זאת מתיחה?!
עניתי שלא.. ושהוא ישמח אם הם יקבלו אותו
כמו שהוא. סיפרתי להם על הדיכאון שהוא עבר
וכל ההתמודדות הקשה שלו עם העניין.
ההורים שלו החליטו באמת לנתק איתו את הקשר
באותו רגע. חברי היה שבור מזה עוד יותר,
אבל עודדתי אותו שהוא עשה את המעשה הנכון
ושעליו להמשיך עכשיו להיות חזק ושהוריו
עוד יתחרטו על כך.
חברי עדיין היה בצבא ועשה שבתות אצל בן
זוגו ודודים שלו שלהם לא הייתה בעייה עם
זה שהוא הומו. כעבור שלושה חודשים
בערך ההורים שלו התקשרו אליו והודיעו
לו: "התגעגענו אלייך". הוא לא ידע איך
להודות לי באותו רגע, שבזכותי עזרתי
לו לצאת מהארון. אמרתי לו שכל מה
שקרה זה גם בזכותו.. ושהוא אדם אמיץ
מאוד, ושזה קשה ולא מובן מאליו לצאת מהארון
בגיל 20. ההורים שלו אמרו שלקח להם זמן
לעכל ולהבין.. הם בחיים לא חשדו שהוא
בעניין של בנים. אחרי היציאה שלו מהארון
, הוא נהיה בן אדם אחר- שמח יותר, חזק
יותר, ושלם עם עצמו. הייתי גאה בו על
המעשה האמיץ שעשה- ולכן הוא יהיה
תמיד הכוכב שלי וההשראה להומואים
אחרים שקשה להם להתוודות במי שהם
ולקבל את עצמם כפי שהם.
החבר הכי טוב שלי, שיום אחד סיפר לי במפתיע
על המשיכה שלו לגברים ועל הפחד והקושי לצאת
מהארון בגיל 20 ועל ההתאהבות הראשונה שלו
בבחור שמשרת איתו ביחד בבסיס. הוא סיפר
לי שהתחיל לצאת עם מישהו מהבסיס שלו,
ושלמשפחה שלו אין מושג מכל הסיפור הזה
והוא לא יודע איך לספר להם דבר כזה.
אני כמובן לא ידעתי ממש איך להגיב ומה להגיד
לו באותו מצב, ניסיתי לעזור ולתמוך בו אבל הוא
היה ממש שבור ונכנס לדיכאון קשה מהמצב
המפחיד הזה. הוא חשב שאם הוא יספר את זה
למשפחה הם לא יקבלו אותו ויותר גרוע מכך-
יעיפו אותו מהבית ויחרימו אותו. ראיתי אותו
נשבר מיום ליום, הרגשתי שאני חייב לעשות
משהו כי המצב רק יחמיר. עלה לי רעיון גאוני:
הוא יכתוב להורים שלו מכתב, שבו הוא יספר על
נטיותיו המיניות ועל העובדה שיש לו בן זוג חדש.
חברי הטוב בהתחלה כמובן לא היה בטוח
בכלל לגבי המכתב, הוא אמר שאם כבר
אז הוא יכתוב "מכתב התאבדות". כאן
כבר נכנסתי ללחץ.. הוא התחיל לדבר איתי
על כמה רע לו ושהוא רוצה למות. ניסיתי
במשך שבועות לשכנע אותו לכתוב את המכתב
הזה ולגמור עם זה, אפילו התנדבתי לעזור לו
לנסח את המכתב ולמסור אותו להוריו. בסוף הוא
השתכנע..
המכתב נכתב ואני זה שמסרתי אותו לידי
ההורים שלו. ההורים שלו קראו את המכתב
ושאלו אותי: זאת מתיחה?!
עניתי שלא.. ושהוא ישמח אם הם יקבלו אותו
כמו שהוא. סיפרתי להם על הדיכאון שהוא עבר
וכל ההתמודדות הקשה שלו עם העניין.
ההורים שלו החליטו באמת לנתק איתו את הקשר
באותו רגע. חברי היה שבור מזה עוד יותר,
אבל עודדתי אותו שהוא עשה את המעשה הנכון
ושעליו להמשיך עכשיו להיות חזק ושהוריו
עוד יתחרטו על כך.
חברי עדיין היה בצבא ועשה שבתות אצל בן
זוגו ודודים שלו שלהם לא הייתה בעייה עם
זה שהוא הומו. כעבור שלושה חודשים
בערך ההורים שלו התקשרו אליו והודיעו
לו: "התגעגענו אלייך". הוא לא ידע איך
להודות לי באותו רגע, שבזכותי עזרתי
לו לצאת מהארון. אמרתי לו שכל מה
שקרה זה גם בזכותו.. ושהוא אדם אמיץ
מאוד, ושזה קשה ולא מובן מאליו לצאת מהארון
בגיל 20. ההורים שלו אמרו שלקח להם זמן
לעכל ולהבין.. הם בחיים לא חשדו שהוא
בעניין של בנים. אחרי היציאה שלו מהארון
, הוא נהיה בן אדם אחר- שמח יותר, חזק
יותר, ושלם עם עצמו. הייתי גאה בו על
המעשה האמיץ שעשה- ולכן הוא יהיה
תמיד הכוכב שלי וההשראה להומואים
אחרים שקשה להם להתוודות במי שהם
ולקבל את עצמם כפי שהם.