כשאתה יושב בארוחה משפחתית או עם חברים
כולם קוטלים את הזבל המזעזע שנקרא האח הגדול ואתה מתבייש שאתה היחיד שצופה בזה ועוד מעז להנות
כשאתה יושב מול המסך, מקטר ומתעצבן, מרגיש כמו מזוכיסט ועדיין לא מעביר ערוץ/סוגר את השידור.
כשאתה רואה את הדיירים ברגעיהם המבזים ביותר, וחושב לעצמך שאם אתה היית שם לא בטוח שהיית נראה יותר טוב.
כשבכל עונה מחדש מתחשק לך להכנס לבית, וכבר אחרי שבועיים ברור לך שלא תעשה זאת גם אם ישלמו לך.
כשאתה מגיע לפורום באופן קבוע, גם אם יש מה לראות וגם אם אין.
כשמחסלים לך את התאבון עקב טיפול לא הגייני במזון.
כשאתה מודה להוריך שלימדוך נימוסי שולחן ונימוסים בכלל, לאחר שצפית בדיירים מתנפלים על אוכל בחזירות וצורחים כל עוד נפשם בם.
כשאתה חושב שלו היית בבית, העברית היתה נשמעת הרבה פחות עילגת ו"שיחות עומק" היו נוצרות למכביר - ואז נזכר בגורלו של מוטי.