אני לא יודעת אם זה המצב או ההורמונים
אבל די בדאון... לכאורה הייתי אמורה להיות שמחה שאנחנו עושים משהו, וגם התחלתי דיקור היום. המדקרת הייתה מאוד נחמדה ומקצועית. ונראה לי שהרבה אנשים מתקשים להבין את הקושי... יש לי חברות שפשוט מבטלות אותו כי לא רוצות להתמודד ולהכיל, מעדיפות להגיד לי "אז מה", "העיקר שאת מטפלת בזה" וכו', ואני רציתי קצת אמפתיה. גם עם הצד הגברי היה לי קצת קשה הערב - כמו גבר קלאסי, תמיכה מעשית נהדרת, רגשית לפעמים נהדרת גם כן, ולפעמים לוחצת על כל הכפתורים הלא נכונים...
אני גם לחוצה מכל ההתארגנות סביב ההזרעה. ביום רביעי מעקב זקיקים ראשון, אצטרך לרוץ משם לעבודה ואיכשהו לשלוח למרפאה בפקס את תוצאות הבדיקות שיהיו באינטרנט... ולקבל הנחיות חדשות ומקווה שלא יפריע הסופ"ש הזה שנתקע באמצע... אהיה הרבה יותר רגועה כשההזרעה תהיה מאחורינו.
המדקרת, חוץ מזה שצלל לי הלב כשראיתי שגם היא בהריון (מה לעשות, קשה לי, אף על פי שהיא באמת מקסימה ושיהיה לה כל הטוב שבעולם) הייתה נהדרת. היא גם אמרה לי לזכור שהכול בסדר ושזה יקל עליי פסיכולוגית, כי הרי התחלנו טיפולים מוקדם ולא כי יש משהו שנחשב לבעיה... ושלחץ זה לא סיבה, בעולם השלישי כל הזמן נכנסים להריון ובכלל כל הזמן יש בחיים לחץ, גם בהריון ואחרי לידה... והכי טוב, וזה באמת משפט מחזק למרות שהוא גרם לי לרצות לבכות, אבל בכי משחרר כזה כשנוגעים בדיוק איפה שכואב:
"הכול בסדר. את תהיי אמא. את תהיי אמא רוב החיים שלך".
והחלק האחרון הכי נגע בי, כי זה התסכול הגדול והמקום שהכי כואב לי כבר שנים - שאני עוד לא אמא למרות שמזמן הייתי אמורה/רוצה להיות. וזה הזכיר לי שעוד יהיו לי הרבה הרבה שנים להיות אמא אפילו שאני כבר כל כך הרבה זמן עוד לא.