ראיתי את ההודעה שלך רק עכשיו
בגלל שהתגובה שלי שורשרה מחדש ו"איבדתי" אותה...
בכל מקרה -
אני לא חושבת שיש טעם לנסות "למכור" לך את המיתוס הזה שמתאהבים בתינוק בשניה שהוא יוצא לך מהבטן.
יש לי חברה שנכנסה להריון בערך בשניה שהתחילו לנסות. היא חשבה שיהיה לה יותר זמן למצוא עבודה אחרי התואר השני - ובמפתיע זה לא קרה (היא אפילו לא בדקה ביוצים). כל ההריון היא היתה בדיכאון ובחרדות, ובחודשים הראשונים כשהתינוקת לא נתנה לה לישון היה לה מאוד קשה. אחרי שהייתי מדברת איתה הייתי ממש מאחלת לעצמי שאצלי זה יהיה אחרת מבחינת החוויה. היא נשמעה די רע והרגישה שהיא מוותרת על כל החלומות שלה בשביל התינוקת. הם רצו ילדים אבל היא לא היתה מוכנה למהירות שבה זה קרה לה (אני כמובן שמעתי מהצד וקינאתי, כי לנו זה לקח זמן עד שהצלחנו להיקלט...)
אז היו כמה חודשים קשים אבל בסוף מתרגלים. אני חושבת שההרגשה שלה התחילה ממש להשתפר ברגע שהיא הצליחה להרגיל את הקטנה לישון בלי להתעורר בלילה, בגיל חצי שנה בערך. לאט לאט הקשר ביניהן נבנה, ועכשיו היא מאוהבת בה לגמרי (הילדונת בת אוטוטו שנה).
רוב ההורים בסך הכל אוהבים את הילדים שלהם. זו לא חייבת להיות אהבה ממבט ראשון, ולכל אחד יש דרך אחרת להראות את זה, אבל ברוב רובם של המקרים ה"קליק" מתרחש בסוף. ואם זה מטריד אותך כבר מעכשיו, אני בטוחה שהנושא חשוב לך מספיק בשביל שתעשי מאמצים להיות אמא טובה ולתת מקסימום אהבה לבת שלך.
את מגדלת חתולים, נכון? תחשבי על זה ככה: בטוח היה חתול שאימצת שלא מיד הרגשת חיבור איתו ולקח זמן עד שבניתם קשר מיוחד. (ולא, אני לא חושבת שחתולים הם בדיוק כמו ילדים, אבל זו האנלוגיה הכי קרובה שיש לי)
מקווה שזה עוזר במשהו