שיר הלל לקסם שבגילוי העולם – ראיון עם דוד פולונסקי
מרץ 27, 2024 ספרי ילדים רבים בעשורים האחרונים הם למעשה שירים קלאסיים של מיטב המשוררים והמשוררות של ישראל. עתה נוסף למהלך הפופולרי שירו האהוב של ע. הלל, “מה עושים העצים?” שזכה בעבר גם לגרסה מולחנת. על המהדורה המחודשת אחראית “ספרית פועלים” עם איורים של דוד פולונסקי. לרגל המאורע, שוחחנו עם פולונסקי על עבודת האיור הייעודית והייחודית לספר ועל קלאסיקות לילדים.
כריכת הספר (יח”צ)
איוריך לספר “מה עושים העצים?” מאת ע. הלל מתווספים לעבודות נוספות שלך על טקסטים קלאסיים כמו “במרליי”, ויצירות מאת יהונתן גפן ונורית זרחי. האם יש שוני באופן שבו אתה ניגש לעבוד על טקסטים קאנוניים אל מול טקסטים חדשים שאינם מוכרים?
אני מרגיש יותר צנוע כשאני עובד על טקסט שנשאר רלוונטי במשך כמה דורות. האיורים שלי הם רק גלגול נוסף שלו ואחריהם יבואו אחרים, אז לרוב השאיפה שלי היא לפשטות ודיוק ומיעוט ב”אפקטים”.
מתוך “ברמליי”
לפעמים זה קצת יותר מאתגר כי מישהו כבר תפס רעיונות טובים לאיורים במהדורות קודמות. “מה עושים העצים?”, למשל, כבר אויר, בין השאר, על ידי בתיה קולטון (בתוך “שרשרת זהב”) ועינת צרפתי (בתוך “שמש במרום זורחת“), בשתי פרשנויות שונות ויפות מאוד שצמצמו את האופציות של מה שאני יכול לעשות בלי לחזור על רעיונות שכבר צוירו. האילוץ הזה הוא בעצם תמריץ יצירתי טוב, בריף מעניין.
לעומת זאת, כשהטקסט חדש ואני הראשון לאייר אותו אני נוטה להעמיס יותר על האיורים בניסיון ליצור עולם עשיר כדי שיהיה לסיפור איפה לגור.
בשונה מ”הכבש השישה עשר” או “פרח נתתי לנורית” שאיירת – קבצי שירים של יהונתן גפן ומרים ילן-שטקליס בהתאמה – ספרו של ע. הלל, “מה עושים העצים?” הוא למעשה שיר שנלקח מאסופה וקיבל נוכחות עצמאית כפיק’צרבוק. באיזה אופן החלטה מו”לית זו באה לידי ביטוי בתפיסה הוויזואלית את הטקסט? כיצד הופכים שיר בודד ליצירה שעומדת בפני עצמה כספר?
זה היה האתגר המרכזי כאן – איך להפוך שיר די קצר לספר. הבנתי שהאיורים צריכים לספר סיפור נוסף בין השורות, ומצאתי סיפור כזה כבר בין השורות הראשונות: “מה עושים העצים? – צומחים, ומה הבתים עושים? – עומדים, והעננים? – נוסעים, נוסעים”. גם ילדים צומחים ואז עומדים, ואז נוסעים… מכיוון שהטקסט הוא שיר הלל לקסם שבגילוי העולם על ידי ילד, חשבתי שיהיה מעניין ללוות אותו בתיאור של ילד שגדל והיחסים המשתנים בינו לבין העולם.
במקביל לגדילה הפיזית משתנה גם האופן שבו העולם מצוייר או נתפס: בהתחלה כל האובייקטים מואנשים (כמו בטקסט המקורי), העצים, העננים והקוצים נמצאים באינטראקציה עם הילד. עם הזמן, הדברים מאבדים את פניהם האנושיים והילד הופך ממשתתף לצופה. הוא יוצא למסע, שואל את עצמו שאלות קיומיות וחוזר לנופי ילדותו שכבר לא מחייכים אליו ורוקדים איתו כמו בשנים הראשונות. לבסוף, העולם חוזר לחיות ולתסוס כשהילד הגדול מתחיל לכתוב ולתאר אותו במילים.
סיפור ההתבגרות הזה השתלב יפה עם מבנה השאלה/תשובה בשיר של ע.הלל, כמו עלילה מקבילה. זאת תכונה של טקסטים קאנוניים: יש בהם מספיק עומק ופתיחות שמאפשרים פרשנויות מרחיקות לכת.
סקיצות
איורים סופיים
בחרתי למקם את הסיפור בעולם שמכיל בתוכו גרסה פנטסטית ואוטופית של עולמו של הלל עומר הילד – קיבוץ משמר העמק. עשיתי את זה למרות הבעייתיות של הצגה כזאת של ישראל הראשונה, הפריבילגית, בחירה שמתקרבת בצורה מסוכנת לקיטש, מתוך אהבה גדולה ולא מתנצלת למורשת התרבותית של העולם הזה, שע. הלל הוא מנציגיו הבולטים.
במחווה לאסתטיקה הצנועה של אותה ישראל (החצי דמיונית), הסגנון של הציורים הוא פשוט במכוון, חיפשתי את המינימום הנדרש להעביר כל סיטואציה או רגש. את רוב הקווים שציירתי – מחקתי.
כמעט כל האיורים היו מוכנים לפני השבעה באוקטובר. בעקבות האסון שפקד את קיבוצי העוטף ובמקביל לתחושה הכללית שמעולם לא היינו רחוקים יותר מהחלומות של פעם והאשליות הישנות, נוסף בעיניי נופך של קינה לספר. עם זאת, יש גם תקווה בזה שהשיר של ע. הלל ימשיך לשבות ילדים שלא יהיה להם מושג על מה אני מדבר.
בהמשך לשאלה הקודמת, כמאייר, מהי עמדתך לגבי המהלך הפופולרי של שני העשורים האחרונים והוא פרסום עצמאי של שירים קלאסיים כספרים?
אחת הסיבות שנעשיתי מאייר היא כדי להמעיט בנקיטת עמדות. לפעמים מתאים לשיר להפוך לספר ולפעמים לא. כדאי לשמר קלאסיקות בכל צורה, ושהקוראים יחליטו מה ראוי ומה לא.
באיזו טכניקה עבדת על הספר?
אני מתחיל את העבודה על האיורים בסקיצות במחשב, כי זה מאפשר לי להזיז ולשנות דברים בקלות. את הרישומים הסופיים בספר הזה עשיתי בעיפרון שמנמן על נייר, סרקתי וצבעתי בפוטושופ.
מתחילת חיפוש השפה החזותית של כל ספר אני בדרך כלל עובד עם מעצב.ת גרפי.ת, במקרה הזה – המאסטרית גילה קפלן, שקבעה את היחס המיוחד בין הטקסט לדימוי בספר ובזאת יצרה מבנה ומקצב לכל הדבר.
עבודות האיור שלך לאורך השנים פונות לקהלים מגוונים. מפיקצ’רבוק לילדי גן דוגמת “לילה בלי ירח”, עבור בעיבוד ילדי אך בוגר לסיפור קצר של אתגר קרת, “לשבור את החזיר”, ועד רומן גרפי על אנה פרנק. מהם הקווים המנחים ביצירתך בהקשר של קהל היעד? כיצד שומרים על סגנון וטביעת אצבע שלך כמאייר בפנייה לקהלים כה מגוונים?
מעניין אותי רק איך לספר את הסיפור בציורים וליהנות מהדרך. אני אוהב אילוצים כי הם דוחפים אותי למקומות חדשים, אבל אני לא חושב על קהל היעד כשאני עובד ואין בשבילי שום הבדל עקרוני בעבודה לקהלים שונים. השאלה היחידה שאני שואל את עצמי כשאני מאייר לילדים זה אם הם יבינו מה קורה בציור, אבל זה לא מונע ממני להוסיף על זה גם דברים שיובנו רק על ידי מבוגרים.
מתוך “לילה בלי ירח”
ב”מה עושים העצים?”, למשל, סביר שהשינוי בגישה לאיור האובייקטים לאורך הספר, מדמויות מואנשות לעצמים דוממים, לא ייתפס אצל ילדים קטנים באופן שהתכוונתי אליו, ואולי קוראים רבים לא ישימו אליו לב בכלל, אבל זה שם כי זה יפה בעיניי, ובכל אופן אני מנסה לדאוג לכך שהספר יעבוד גם בלי שמבינים את כל כוונות המאייר.
בקשר לטביעת האצבע – אני לא עושה שום דבר כדי לשמור עליה, להפך, אני משנה את הסגנון שלי כל פעם בהתאם למה שהסיפור דורש. אם אני משאיר טביעות אצבעות זה לא בכוונה.
הרומנים הגרפיים על אודות אנה פרנק זכו להצלחה כבירה, בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. האם אתה יכול להצביע על הסיבות להצלחה זו?
את ההצלחה של עיבוד היומן של אנה פרנק לקומיקס יש לזקוף קודם כל לזכותה של אנה עצמה. היא היתה כותבת מבריקה, חדת הבחנה ובעלת הומור מושחז.
יכול להיות שהבחירה של ארי ושלי להבליט את ההומור והאינטליגנציה הרגשית שלה על פני האיקוניות וגודל המעמד ההיסטורי תרמה להתקבלות הרומן הגרפי אצל קוראים רבים כל כך בעולם.
אנא בחר איור מתוך הספר “מה עושים העצים?” שהוא משמעותי במיוחד עבורך, וספר לנו מדוע.
ניסיתי להמחיש באיור הזה את החשש וההפתעה בשפת הגוף של פעוט שרק למד לעמוד. הסתבר שזה דבר מסובך להראות בציור. עשיתי המון סקיצות עד שהרגשתי שזה עובד, אבל בכל פעם שאני רואה את האיור הגמור אני שוב לא בטוח שהפנטומימה עובדת ויוצא שאני מרגיש קצת חסר ביטחון כמו הילד באיור.
איור מתוך הספר
הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
ראה גם https://www.tapuz.co.il/threads/בזכות-האיורים-דוד-פולנסקי-העניק-חיים-חדשים-לשיר-של-ע-הלל.15658194/