שאלות - הכרות עם אנשים ומוטוריקה

[arana1]

זהו שלדעתי המורכבות אינה הבעייה

משהו בהקשר לא מתקתק טוב משום מה,
אני לא יודע עד היום לשרוך שרוכים ולכפתר כפתורים ופעולות כמו להושיב את הילדה בכיסא הבטיחות דורשות ממני את הכל אבל מצד שאני הייתי מתקן מנועים בעיניים עצומות ומצייר ומפסל בדיוק כמעט מוחלט,
וכמו שאת יודעת גם תכנות למשל זה דבר נורא מורכב שבנוי מאין סוף פרטי פרטים שכולם צריכים להסתדר בדיוק והנה אני ואת ממש טובים בזה,
אבל כמו בכל דבר,
הפשוט מורכב לנו והמורכב פשוט לנו,
ובגלל זה לדעתי הכיוון של ההסבר והניתוח לא יעזור כאן,
זו בעייה רגשית, קיומית, עמוקה ומהותית ולא איזה דבר שפשוט אפשר ללמוד

המוטוריקה העדינה שלי פנמונלית, יכול לצייר עם עפרון דברים שיראו מציאותיים, לשרוך נעליים אני לא מצליח, וגם לא לכתוב
הפער הזה אומר משהו,
רק לא יודע מה בדיוק

 

[חרסינה משורינת]

כן , אבל מה מתקתק לא טוב?

אם לא אדע אז איך זה יוכל להשתנות
ועל אחת כמה וכמה אם לא אדע להביט ולפרק את הדברים איך אוכל בכלל לחיות עם הקושי הזה ועם השוני הזה?.

אני לא יודעת לעשות את ההקצאה וההפיכה וגישוש שאתה עושה בדברים

 

[arana1]

למה נדמה לך שאני יכול לענות על זה ככה ?

הרי את בעצמך יודעת לתאר את עצמך כאדם ללא שורה תחתונה,
וזה לא מקרי לדעתי.

הסיכוי לברר מה ולמה מתקתק לא טוב לא רשום בשום ספר הוראות,
אלה דברים שיכולים להתברר רק בשיחה, בדיאלוג, בהתנסות, עם אנשים שכואבים את אותם דברים.

אולי בגלל שחלק מהתשובה זה שאצל אוטיסטים בניגוד כמעט מוחלט לנ"ט אין באמת הבדל בין פעולה נמוכה לפעולה גבוהה, בין פעולה פשוטה למורכבת,
כי אצל אדם עם קשר חיוני, יצירתי ומורכב בין הגוף לנפש הפעולה הכי שגרתית,
זאת שנחשבת להכי סתמית ואוטומטית ומובנת מאליה, היא גם הכי עמוקה,
זה הקשר בין הנצחי למיידי,
שיכול להוות את הבסיס גם לקיום הכי מופלא,
אבל כיוון שהוא מדוכא כל הזמן וזוכה ליחס מבטל ומזלזל וכעוס ומאלף וחסר רגש ונשמה אז כל מה שהכי מדהים ואוהב בזה הופך לסיוט האולטימטיבי

בדיוק כמו במקרים אחרים של הפרעות קשב או נטיה לקשב שונה גם כאן מה שנתפש לחברה ככשלון זו הזדמנות אדירה,
ואני לא עושה כאן רומנטיקה של חולי נפש,
להפך,
הכי מתייחס לפרטים הקטנים, לשגרה,

 

[dina199]

לדעתי הפער הזה לא אומר כלום

רק הנ"טים עושים מזה עניין.
אני מביאה לדוגמה את עניין השרוכים כי זה פשוט היה אצלי.
כבר לא הייה לי איכפת שהבן ישרוך שרוכים, הרי אפשר להסתדר בלי זה. זה רק קרה במקרה. הוא גם לא יודע לצייר

. אף פעם לא ידע. ובגן עשו מזה עניין גדול.

 

[ענתנוי]

קשר הדוק

יש קשר הדוק בין המצב החברתי למצב התפקודי/מוטורי.
זה קשור לדרך שבה המוח מעביר את המידע מהאזורים הרגשיים/קוגנטיביים "למטה" - לגזע המוח שאחראי על התפקוד המוטורי.
עשיתי לאחרונה ניסויים על עצמי עם צלילים שמפעילים את המסלול העצבי הזה ואני מנסה את זה על עוד אסי"ם שסובלים מבעיה דומה.
אני חושבת שזה מקביל למנגנון ה"פתוח/סגור" שדיברנו עליו מדי פעם - הקשבה לצלילים האלו מזכירה לי את עצמי ואת השימוש שאני עושה ביכולת המנטלית הזו.
יכול להיות שזו גם דרך להתאמן בפתיחה וסגירה של הקשב ובסופו של דבר (כמו שקרה אצלי ואצל עוד אנשים שניסו את זה) הלמידה מתקבעת והמוח לומד לשמור על איזון - על שיווי משקל דינמי כל הזמן (מתקן את השגיאות תוך כדי נגינה...)

 

[חרסינה משורינת]

ואחרי שהקשב מתקבע

החרדה שאוחזת בי ליד אנשים אמורה לרדת?

מדוע מצב חברתי קשר למצב מוטורי/תפקודי ? האם כשאתה חש מרוצה או שמח במצב הזה יש שיפור גם במצב המוטורי ואם כן מדוע?

 

[arana1]

הגוף רואה בדיוק כמו העיניים

 

[arana1]

ציפיות שלא תואמות את הצרכים והיכולות שלך

 

[ענתנוי]

קצת יותר מורכב

החרדה מובילה למצב המוטורי ולא להיפך לכן זה לא עובד בכיוון הזה. החרדה נעלמת כשאת מבינה את הסיטואציה החברתית. הבנה, מבחינתי, מגיעה רק כשאני עוברת למצב תודעה גבוה יותר - כשאני יכולה לצפות בעצמי בתוך הסיטואציה. כיום יש לי קיצור דרך (רייקי) שמאפשר לי לנוע בין מצבי תודעה בקלות.....
המעבר ממצב חברתי למוטורי קשור להתנהגות של תאי עצב מסוימים: במצבים קרובים לשיווי משקל (שקט נפשי) הם יוצרים פעילות חשמלית רציפה וקבועה - ואז הכל עובד חלק. במצבים רחוקים משיווי משקל (סערה רגשית) הם משתתקים ויורים בפתאומיות רק כשמגיע מסר מחלק אחר במוח וזה יוצר את חוסר היציבות המוטורית וכל מיני תופעות החל בקושי, דרך טיקים ותנועות לא רצוניות שונות ועד להפרעות קשות שפוגעות בתפקוד באופן קבוע.

 

[dina199]

לגבי מוטוריקה עדינה צריך פרק את הפעולות

לרצף פעולות קטנות ופשוטות (וזה יכול לקחת הרבה זמן , לא להתייאש).
הבן שלי למד לשרוך שרוכים בגיל 16 כשהצלחתי לפרק את הרצף והוא הצליח ללמוד כל פעולה בנפרד.
אני מניחה שאם רוצים ללמוד בצורה מקצועית זה עניין לריפוי בעיסוק.
הרבה פעמים מוטוריקה כדינה זה עניין מאוד מסובך לא"סים.

 

[חייבתלהגיב]

למוטוריקה והתארגנות במרחב אולי יעזרו שיעורי ריקוד

אולי עדיף פרטיים - בשביל ה"תמונה הגדולה" של התמצאות הגוף במרחב, שליטה בגוף וכו'. אולי גם משהו כמו ג'אגלינג, קיר טיפוס, מסלולי חבלים, משחקי כדור, התעמלות (תרגילי שיווי משקל כמו קורה וכו') וכדומה. מוטוריקה עדינה נראה לי שצריכה להיות השלב השני. אני לא יודעת איך הולכים ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה במבוגרים - כדאי לברר, כי אולי יש משהו מתאים. אולי דברים כמו תפירה, יצירת מחרוזות, וכו'.
נדמה לי שאת זקוקה לשני דברים - גם לאימון כדי שהגוף יתרגל לבצע דברים כאלה, וגם לשיפור הריכוז כשאת מבצעת אותם (שגם יכול להיות מושג על ידי אימון רגיל) - שתתרגלי יותר לשים לב למה שאת עושה על ידי ביצוע דברים שמחייבים ריכוז כזה (מובן שאין צורך להיות מרוכזים בפעולות כל הזמן, ורצוי שיהיה גם זמן רב לתת למחשבות לנדוד וכו' - אבל פעולות מסוימות כן דורשות ריכוז, וכדאי להתרגל לבצע אותן כך. כמו שרגילים להתרכז בכביש כשחוצים אותו, עד גמר החצייה - כך אפשר, למשל, להתרכז כשמוזגים משהו לכוס, רק לזמן המזיגה, ואז לחזור למחשבות. אישית אני אכן עושה משהו כזה - מתרכזת רק לזמן המזיגה. למרבה הצער רגע לאחר מכן אני שוכחת שמזגתי ועוזבת את המטבח בלי הכוס... כך שלרוב אני צריכה לחזור למטבח כעבור מספר דקות כשאני נזכרת שאני צמאה, ולקחת את הכוס...

)