אני עדיין מנסה להבין על מה הוויכוח כששנינו אומרים אותו דבר
אני עדיין מנסה להבין על מה הוויכוח כששנינו אומרים אותו דברמה שאתה אומר לא יעבור בית משפט מכמה סיבות:
אבל קודם לכן, תקנות התעבורה נכתבו ב1961, מאז חלו בהן שינויים היכן שנדרש, היכן שדבר מה שנכתב היה דרוש שינוי עקב מציאות חדשה. אך היכן שלא התעוררו מחלוקות על הבנת התקנות והשלכותיהן על המציאות החדשה - לא בוצע שינוי. התקנות נכתבו כאשר בעבור נסיעה באוטובוס או רכבת היה ניתן לשלם במזומן בלבד ולכן כל אחד שילם עבור ההגעה ליעדו. מקרים פחות נפוצים היו מה שתיארתי מקודם, אדם אשר שילם ליעד ביניים אך מסיבה כזאת או אחרת החליט שלא לרדת ביעד הביניים ובחר להמשיך ליעד ביניים אחר או לעיר היעד. המספר של המקרים האלו להערכתי היה עוד יותר מועט מכיוון שכדי שאדם ישנה את תכנוניו בימים ההם מבלי שיוצרים עמו קשר...
 
עכשיו, מדוע לא יעבור בית משפט:
 
1. שכר הנסיעה לא ניתן לפירוש כהשכר שיש לשלם במקום (בעת העליה לאוטובוס) אך ורק מתחנת המוצא ועד תחנת היעד. למה? כי אם המחוקק היה רוצה למנוע מצב שכזה (פיצול לשני תשלומים), הוא היה מציין זאת בתקנה.
 
2. מכיוון שכל אדם יכול לעלות על אוטובוס כמו קו 317 ולשלם בעבור נסיעה ליבנה או להשתמש בחוזה תקופתי (שהוא כרטיס נסיעה תקף לפי הגדרת התקנה), לרדת פיזית מהאוטובוס (ובכך תמה "הנסיעה"), לעלות שוב על האוטובוס ולהתחיל ב"נסיעה" חדשה - בית המשפט לטעמי לא יתרשם שלכך התכוון המחוקק, לטרטר את הנוסע כולל מטלטליו, לרבות אדם המתקשה בהליכה או נכה ולכן לא יקבל את הטענה שלך.
 
ואם אתה רוצה שאקשה עליך, מה לגבי קווים בהם יש הפסקת התרעננות? הנסיעה תמה כולל כיבוי מנוע, כולל ירידת כל הנוסעים מהאוטובוס. האם מכיוון שהנסיעה תמה (אי אפשר להגיד שהיא לא תמה), הנוסעים צריכים לפצל את תשלומם 3 פעמים בין ת"א לאילת? הרי כל ההתייחסות בתקנה היא לגבי "שכר הנסיעה" והרי שהנסיעה תמה, אין נהג באוטובוס, המנוע כבוי ואין נוסעים באוטובוס (אנחנו כבר לא במצב נסיעה, אנחנו במצב עמידה במקום, אוטובוס סגור). ובתקנות לא כתוב דבר על הפסקת התרעננות...