טוב, אני גם אשתף
כאשר ילדתי ,בחודשים הראשונים הכל היה טוב. הייתי עם התאומים בבית, הבעל היה שותף מלא לגמרי לגידולם, כולל לקום בלילה (לא תמיד, כמובן, כי הוא עבד, אבל קם הרבה), לקלח, להרגיע וכו'. הוא גם עבד ולמד, כן? הרגשתי שאיתו הכי רגוע לי, הכי קל לי. הסכמנו לגבי רב הדברים. הרבה יציאות וזמן זוגי לא היה לנו- אבל היי, היינו הורים לתאומים בני כמה חודשים. היציאה הטובה ביותר זה למיטה, לישון.
אחרי 5 חודשים יצאתי לעבודה. הסידור שהיה לילדים הוא שהבעל שעובד משמרות יהיה איתם חלק מהזמן ואימא שלי שלא עובדת כרגע תגיע על בסיס יומי (עדיין, לבן אדם אחד קשה להיות עם תאומים, במיוחד כאלה עם בעיות שינה). ואז התחילו הבעיות. היה לו קשה עם הוריי (למרות שאימא שלי דווקא ניסתה להקל עליו כל הזמן, לשחרר לנו וכו'), הוא התעצבן בגלל כל שטות, רבנו בגלל היחס שלו להוריי על בסיס כמעט יומי. הוא גם הרגיש חנוק- לשבת איתם בבוקר בבית ואז ללכת לעבוד עד הלילה או לשבת איתם בבית ואז לישון שעה וללכת לעבוד במשמרת לילה. לא קל. היו לנו ריבים תמידיים על כך שהוא מרגיש חנוק, יש לו 0 זמן לעצמו. ניסיתי מאוד להקל עליו, אבל גם לי היה לא קל. עכשיו הדברים עם הוריי הסתדרו- ככל הנראה כולם התרגלו כבר אחד לשני, למרות שעדיין יש לו כל מיני הערות. אממה...הדברים בינינו התקלקלו. אנחנו פשוט בתקופה גרועה. אנחנו מתחשבנים כ-ל הזמן. הטענה התמידית שלו שהוא עובד קשה, וזוהי ההנחה הבסיסית אצלינו. ואני מרגישה שאני לא קיימת במשוואה הזאת. מי מתחשב בי, שגם לי קשה, שאני קמה בלילות, עובדת משרה מלאה ונוסעת שעה לכל כיוון (ולפעמים מפחדת להרדם על ההגה...), וכאשר חוזרת הביתה, לילדים, אני איתם נון סטופ, בלי דקה פנויה, עד ההשכבה. ואז כל הסידורים של הבית. הריבים שלנו בלתי נסבלים, הוא נהיה קשה ועצבני מאוד, כמעט כל דבר גורם לריב, וחלק גדול מהריבים הוא מתחיל- דבר שלא היה לנו לפני כן. אני מרגישה שאני מנסה להתחשב בו המון- מה שלא קיים מצידו. קשה לי מאוד...להגיד שלא עברו לי בראש מחשבות שונות ומשונות? עברו...אבל אני עדיין מקווה שזוהי תקופה וזה יעבור. הילדים ילכו לגן מספפטמבר, כל אחד יקבל טיפה של הזמן שלו לעצמו, אני כולי תקווה שזה ישפר את המצב. ובינתיים אנחנו מנסים לדבר ולעבוד קצת על דברים. לא תמיד הולך, עדיין יש המון ריבים. וזה עושה לי ממש רע...
