מתי נתן להשמיט את המילה "את"?

A m 0 s

New member
יש חלק, די מרכזי לדעתי, שלא כתבתםן עליו,

שבו אין לכתוב "את". נושא המשפט לא יפתח במילית יחס - את היא מילית יחס. למשל, יש לאמר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". --- עד כמה זה שמיש? כמעט ולא. אך בכל זאת..
 
וואו!!!

המאמר שכתב uriozmor ממש מצוין!!! איזו השקעה! האם יש בפורום קישור למאמר? כשגיגלתי לי סתם כך (מודה, לא יותר מכמה עמודים, אבל בהמשך הוספתי מילים כדי לחפש ממוקד יותר) לא הגעתי אליו. האמת היא, שמשתמשים כל כך הרבה ב"יש את" שמאז שהוא כתב את מאמרו הגוגל הוצף ב"יש אתים".
 

GnomeBubble

New member
התוצאה הראשונה בגוגל היא הערך בויקיפדיה

שמקשר אחר כבוד למאמרון המוצלח והאינפורמטיבי של uriozmor. וגם המאמר בויקיפדיה הוא די מוצלח, בקנה המידה של הויקיפדיה העברית לפחות.
 

GnomeBubble

New member
שלא לדבר על זה שמדובר בנורמה שגויה מבחינה

היסטורית, כפי שכבר הוכחתי כמה וכמה פעמים. עקרונית, דרך המלך של העברית המקראית ולשון חכמים היא לא להשתמש במושאים (או נושאים, תקרא לזה איך שתרצה - המונח המוצלח יותר הוא ארגומנט, אבל החבר'ה יהרגו אותי על זה שאני משתמש במונחים אנטי-נפטליניים אם אני אזרוק את זה כאן
) מיודעים עם המבנה "יש/אין". בדוק בעצמך - המבנה הזה לא מופיע כמעט לעולם עם מושא מיודע. אני מצאתי רק מקום אחד בכל התנ"ך כולו שבו ברור מעבר לכל ספק שהמבנה הזה מופיע עם מושא מיודע, ובמקרה הזה - הפלא ופלא - דווקא משתמשים ב"את". מסכנים סיוון-את-בהט-ושות', סתם יצא קצפם: "וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה' 10) כך שבעצם אפשר כבר לזרוק את הכלל הבלתי-שמיש (לדבריך
) שהטעה רבים וטובים. וזה כמובן אומר שיש אנשים שמדברים ככה (באוניברסיטה לפחות, אבל לא בשכבת הגיל שלי כמובן). אלא שמה שמשמעותי הוא שהם לא משתמשים בדגם הזה באופן מוחלט: הם יאמרו אמנם "יש לי הספר", אבל לעולם לא "יש לי הוא", אלא "יש לי אותו" (בכתיבה, היכן שאפשר לנסח, הם ימנעו כמובן מניסוחים כאלה, אבל בדיבור שמעתי אותם מדברים כך
).
 
למעלה