שלא לדבר על זה שמדובר בנורמה שגויה מבחינה
היסטורית, כפי שכבר הוכחתי כמה וכמה פעמים. עקרונית, דרך המלך של העברית המקראית ולשון חכמים היא לא להשתמש במושאים (או נושאים, תקרא לזה איך שתרצה - המונח המוצלח יותר הוא ארגומנט, אבל החבר'ה יהרגו אותי על זה שאני משתמש במונחים אנטי-נפטליניים אם אני אזרוק את זה כאן
) מיודעים עם המבנה "יש/אין". בדוק בעצמך - המבנה הזה לא מופיע כמעט לעולם עם מושא מיודע. אני מצאתי רק מקום אחד בכל התנ"ך כולו שבו ברור מעבר לכל ספק שהמבנה הזה מופיע עם מושא מיודע, ובמקרה הזה - הפלא ופלא - דווקא משתמשים ב"את". מסכנים סיוון-את-בהט-ושות', סתם יצא קצפם: "וְאִישׁ אֶת-קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה' 10) כך שבעצם אפשר כבר לזרוק את הכלל הבלתי-שמיש (לדבריך
) שהטעה רבים וטובים. וזה כמובן אומר שיש אנשים שמדברים ככה (באוניברסיטה לפחות, אבל לא בשכבת הגיל שלי כמובן). אלא שמה שמשמעותי הוא שהם לא משתמשים בדגם הזה באופן מוחלט: הם יאמרו אמנם "יש לי הספר", אבל לעולם לא "יש לי הוא", אלא "יש לי אותו" (בכתיבה, היכן שאפשר לנסח, הם ימנעו כמובן מניסוחים כאלה, אבל בדיבור שמעתי אותם מדברים כך
).