מכבי חיפה בשבילי
בגיל 5 וחצי בערך הגעתי להתארח אצל קרובי משפחה במושב צרופה למרגלות הכרמל, וילה לידם גר איתן אהרוני (עד היום).
פגשתי אותו כשישבנו בגינה (אין גדרות בין הגינות וכולם רואים את כולם) ושמעתי שהוא שחקן במכבי חיפה.
משם החלטתי שאני אוהד את מכבי חיפה, המסע שלי עם הקבוצה הזו הוא ארוך, מלא רגעי שמחה וגם רגעי נפל.
רגעי השיא מבחינתי היו הקבוצה המופלאה של 93-94 עם המאסטרו ברקוביץ' והוירטואוז עטר וכמובן עם האווירון.
קבוצה שהחזיקה שניים מהזרים ההגנתיים הטובים בהיסטוריה, קנדה ופץ (שגמר את הקריירה הודות למליקה הבן זונה).
ה-5-0 היה השיא של העונה הזו אבל כל העונה הייתה קסומה ומדהימה, מאז פץ לא חזר לעצמו, שפיגל נעלם וגם הולצמן נפל.
למעשה אני חושב שלהוציא בודדים כמו ברקו ומזרחי שעוד נתנו עונות גדולות בקריירה, העונה הזו הייתה עונת השיא של כל הסגל הזה.
רגע שיא נוסף הוא העלייה ההיסטורית לליגת האלופות, אני לא אשכח את השמחה והטירוף כשאני וחברים שלי הרמנו אחד את השני באוויר כשחיפה שמה את השלישי.
העונה הזו הייתה מצוינת בליגת האלופות וטרגית בליגה אבל עדיין עונת שיא נהדרת.
בסופו של דבר ראיתי לאורך 21 שנותיי כאוהד מכבי חיפה כמה מהשחקנים הנדירים והמדהימים ביותר שהיו פה,
ברקו, עטר, רביבו, קנדה, פץ, ז'וטא, יעקובו, מזרחי, חזן, דוידויץ', בניון, רוסו, פראליה ועוד עשרות אחרים מדהימים.
גדלתי על הסיפורים של הקבוצה הגדולה משנות ה-60 עם הרדי, אמר, מנצ'ל, שווגר ועוד רבים ועל הסיפורים של הקבוצה המופלאה של שנות ה-80 עם אבוקרט, ממן, סלקטר וראש הזהב, ארמלי ופרשת יובנטוס, אבי רן האגדי ואפילו קלינגר ובנין שעזבו כשעוד לא הבנתי יותר מדי.
רק דבר אחד עוד לא ראיתי כאוהד הקבוצה, דאבל (האחרון היה ב-90-91 ורק אחרי העונה הזו התחלתי לאהוד אותם ורק בשנת 93 הבנתי ממש),
אז אני מקווה שמתישהו בשנות חיי אני אזכה גם לרגע הזה.
מכבי חיפה, המועדון הגדול בישראל אי פעם, מאז ולתמיד!