אפינ'קה... למה לחיות?!
אני אצרף לכאן משהו שכתבתי לפני תקופה ארוכה, אך עדיין רלוונטי: "איזו גישה עדיף וקל יותר לאמץ כלפי החיים ע"מ שנמצא עצמנו בריאים יותר, שלמים יותר, מחייכים יותר? אז כמובן קיימת לה הגישה המפורסמת, זרועת האהבה הסובלנות והשמחה הנקראת - אופטימיות. אופטימיות מחשבתית והתנהגותית. פשוט, לא...? ולצידה יושבת ולרוב מתריסה וחוגגת בחיוך מרושע ומתנצח - הפסימיות. מספר תהיות התרוצצו במוחי על כוח המחשבה והפרספקטיבה הפרופורציונאלית המחברת אותנו לקרקע הבטוחה והבריאה של החיים, וידעתי מייד בעיני רוחי כי לא משנה באיזה שלב של חיי אהיה או לחילופין עד כמה מאושרת וטובת לב, הפסימיזם תמיד יוציא קלף מנצח נגדי במערכה הסופית כי גם כשאני הכי מאושרת בעולם, זמן האושר הזה- זמן התחושה הטובה והעילאית, רווי פחד סמוי שהאושר ייגמר מאוד בקרוב, וכאילו שם לי שעון דיגיטאלי מול עיניי ומעביר את השניות במהירות מעופית. ע"מ שלא אתרגל לטוב. ולמרות זאת כוח המחשבה הוא אחי לקרב שכן בעזרת עבודה קשה ומפרכת המתבססת על הישענות לרציונל והפרדה בין התפל והעיקר ברובה, הוא הוציא אותי לא מעט פעמים אופטימית מחדש, בזה בחריפות לקושי ושפויה מתסבוכות רגשיות שנטעו בי בהלה לא מעטה וכל זאת בזכות ברק שמציף את השמיים בנסיעה לילית חשוכה, מריח של גשם ראשון, מסופר שמעלה על הכתב את מחשבותיי בדייקנות מדהימה, מקובץ צלילים שערב לאוזניי וגורם לויברציות דקות וארוכות במוחי, מאפיית עוגיות, מנתינת צדקה, מלצפות בכדורגל אנגלי עם אבא שלי עם המון "היינקן" המתגלגל במורד הגרון בנעימות..." כל אחד והסיבות שלו לחיות. תחפש עמוק פנימה, אני בטוחה שתמצא נק' קטנטנות של אור... ואם זה לא מספק אותך: כל דבר רע שאנו עוברים בחיינו, לא משנה כמה זמן הוא לעיתים לוקח, ועד כמה הכאב הוא גדול - יש בכוחו לחשל אותנו, להפוך אותנו עם הזמן לחזקים יותר. אני מאמינה בכל כוחי כי מי שאנחנו כולל את הכשלונות שלנו, האכזבות שלנו, הפחדים שלנו והכאבים שלנו. תהיה חזק, תמיד זמינה בשבילך. איילת.