מכיר ודי הרבה.
כתבתי פעם הודעה בתשובה לשבתאי. בזמנו היא ביטאה את מצב הרוח שלי די טוב. היא עדיין רלוונטית ולכן אני חוזר עליה מדי פעם: למה אנחנו פה? אין לי מושג. אצל כולנו יש תקופות דיכאון מסוימות. כרגע אני מבואס מאד מהעובדה שיש לי יותר מדי מבחנים על הראש, מכריחים אותי לבזבז חלק ניכר מזמני על שטויות לא חשובות ודברים טפלים וכרגע אני לבד. אף על פי כן אני קם בבוקר ויודע שיש הרבה דברים שאני אוהב בעולם הזה: אני אוהב את הריח של הדשא הקצוץ, אני אוהב את הריח באויר מיד אחרי שירד גשם, אני אוהב את ההרגשה כשאתה עומד בטיול מול נוף בראשיתי מדהים כשרק הטבע מקיף אותך מכל עבר ומגמד אותך לעומתו (כמעט אמרתי יופי הבריאה...), אני אוהב את ההרגשה כשאתה קורא ספר טוב במיוחד או רואה סרט נהדר ואומר: "הבן-אדם שכתב את זה גאון!". אני אוהב את התקווה שיום אחד באמת אמצא את אותה אהבת אמת שכולם מדברים עליה אבל כל כך נדירה. אני אוהב את המחשבה שיום אחד אביט בגן העצים שאגדל, ואתן מהם פירות לילדים ולנכדים שעוד יהיו לי. ואין יום שבו אני לא מצטער שתוחלת החיים של כולנו היא כל כך מוגבלת. תן לי לחיות 500 שנה ולא יהיה יום שבו אתחרט על כך. יש כל כך הרבה דברים לראות, לחוות ולהספיק שחבל להחמיץ אותם. אני אף פעם לא יודע מה ילד יום, אבל אני אדם סקרן מאד. ואופטימי רוב הזמן-גם זה עוזר. תביט בתמונה הגדולה ולא רק ברגעים הבעייתיים, גם אם קשה לפעמים. החיים הם זכות בסך הכל.