הקוסמת הורודה2
New member
Thanks love
מאד זקוקה לעזרה שלכן, מתנצלת מראש על האורך
- פותח הנושא Mלכת השלג
- פורסם בתאריך
לא, זה לא יחרוץ את הוויתי
וכן, זו בהחלט השלכה, ולא המטפלת היא לא אלוקים וכן מותר לה להיות במצבים שאין לה כח לאהוב. אבל...
כשאני הולכת לטיפול ומתמסרת ליחסים הטיפוליים אני בעצם מסכימה (לא הסכמה מתוך מודעות אבל עדיין) לתת מהכח שלי למטפלת - לתת לה שיהיה לה כח עלי. כח לגאול אותי. כי אם הדעה שלה עלי תהיה בעלת משמעות עצומה בעיני - דעה חיובית שלה עלי תהווה תשובת מחץ לכל הדעות שליליות שהפנמתי. והאהבה שלה אלי תהווה משקל נגד ליחס אחר שקיבלתי והפנמתי וכן הלאה. במלחמה הפנימית שלי בין החלק החיובי והרוצה לחיות לחלק הדכאני והממית - זה יכול להיות הנשק שיעזור להכריע את המלחמה.
אבל יש פה לקיחת סיכון מסוים, במקרה שהכח שנתתי יופנה נגדי, שהנשק ישרת את הצד השני. נכון שאני המקור לכח שלמטפלת יש עלי, אבל כשמתרחשת פגיעה זה לא פשוט להזכיר לעצמי את זה ולהחזיר אלי את הכח חזרה.
השאלות שאת שואלת כאילו מתעלמות מזה שמדובר בקשר ייחודי, שבמסגרתו צד אחד נותן לשני המון עוצמה...
וכן, זו בהחלט השלכה, ולא המטפלת היא לא אלוקים וכן מותר לה להיות במצבים שאין לה כח לאהוב. אבל...
כשאני הולכת לטיפול ומתמסרת ליחסים הטיפוליים אני בעצם מסכימה (לא הסכמה מתוך מודעות אבל עדיין) לתת מהכח שלי למטפלת - לתת לה שיהיה לה כח עלי. כח לגאול אותי. כי אם הדעה שלה עלי תהיה בעלת משמעות עצומה בעיני - דעה חיובית שלה עלי תהווה תשובת מחץ לכל הדעות שליליות שהפנמתי. והאהבה שלה אלי תהווה משקל נגד ליחס אחר שקיבלתי והפנמתי וכן הלאה. במלחמה הפנימית שלי בין החלק החיובי והרוצה לחיות לחלק הדכאני והממית - זה יכול להיות הנשק שיעזור להכריע את המלחמה.
אבל יש פה לקיחת סיכון מסוים, במקרה שהכח שנתתי יופנה נגדי, שהנשק ישרת את הצד השני. נכון שאני המקור לכח שלמטפלת יש עלי, אבל כשמתרחשת פגיעה זה לא פשוט להזכיר לעצמי את זה ולהחזיר אלי את הכח חזרה.
השאלות שאת שואלת כאילו מתעלמות מזה שמדובר בקשר ייחודי, שבמסגרתו צד אחד נותן לשני המון עוצמה...
נעמי טאובר
New member
המטופלת נותנת כוח למטפלת
שלום לך שחר חרישי
כתבת מאד יפה וסימנת משהו חשוב מאין כמותו: המטופלת נותנת כוח למטפלת,
הכוח שלי כמטפלת נובע גם מזה שמטופלי סומכים עלי ומאמינים בכוונותי וביכולתי המקצועית. אני יכולה ללמוד כל חיי, ולקבל עוד ועוד תארים, אבל ללא מטופלי- לא אהיה יכולה לקרוא לעצמי מטפלת!
ברור שצריך להכיר ב'מתנת הכוח' הזו ולהעריך אותה, ולהיות זהירה מאד בהשפעתי. ברור ונכון שעל המטפלת להתייצב תמיד לצד החלק החיובי והרוצה בחיים ובאהבה. ברור שמחייה מאד כשהמטפלת מחפשת ומאירה על כל ניצוץ של טוב וערך אצל המטופלת. חוויתי זאת גם מהצד של מטופלת ואני יודעת כמה זה יקר וחשוב, אינני יכולה להצדיק שום פגיעה, אך מכיוון שיצא גם לי שפגעתי בלי כוונה רעה- אני יכולה רק לחזור ולהזכיר: מטפלים הם בני אדם, ועם כל הרצון הטוב והאחריות הרבה- לעתים קורה שהמעידה של המטפלת יוצאת במזל רע בדיוק על מקום הצלקת של המטופלת, והפצע נפתח ומכאיב עד מאד, גם אם במקור לא המטפלת יצרה אותו.
מתוך הבנה זו- אני משתדלת לבנות ולהרחיב את ה"אזור המפורז" שבו אפשר לדבר ולהשלים לאחר פגיעה . אני עושה זאת גם בתפקידי כמדריכה לאנשי טיפול צעירים ממני, כשהם מספרים לי על כשלים והיתקעויות בטיפוליהם, וגם איתכם.
מקווה שזה עוזר
שלום לך שחר חרישי
כתבת מאד יפה וסימנת משהו חשוב מאין כמותו: המטופלת נותנת כוח למטפלת,
הכוח שלי כמטפלת נובע גם מזה שמטופלי סומכים עלי ומאמינים בכוונותי וביכולתי המקצועית. אני יכולה ללמוד כל חיי, ולקבל עוד ועוד תארים, אבל ללא מטופלי- לא אהיה יכולה לקרוא לעצמי מטפלת!
ברור שצריך להכיר ב'מתנת הכוח' הזו ולהעריך אותה, ולהיות זהירה מאד בהשפעתי. ברור ונכון שעל המטפלת להתייצב תמיד לצד החלק החיובי והרוצה בחיים ובאהבה. ברור שמחייה מאד כשהמטפלת מחפשת ומאירה על כל ניצוץ של טוב וערך אצל המטופלת. חוויתי זאת גם מהצד של מטופלת ואני יודעת כמה זה יקר וחשוב, אינני יכולה להצדיק שום פגיעה, אך מכיוון שיצא גם לי שפגעתי בלי כוונה רעה- אני יכולה רק לחזור ולהזכיר: מטפלים הם בני אדם, ועם כל הרצון הטוב והאחריות הרבה- לעתים קורה שהמעידה של המטפלת יוצאת במזל רע בדיוק על מקום הצלקת של המטופלת, והפצע נפתח ומכאיב עד מאד, גם אם במקור לא המטפלת יצרה אותו.
מתוך הבנה זו- אני משתדלת לבנות ולהרחיב את ה"אזור המפורז" שבו אפשר לדבר ולהשלים לאחר פגיעה . אני עושה זאת גם בתפקידי כמדריכה לאנשי טיפול צעירים ממני, כשהם מספרים לי על כשלים והיתקעויות בטיפוליהם, וגם איתכם.
מקווה שזה עוזר
תודה על התגובות הכנות שלך
(זו, ותגובתך לשחר חרישי בהמשך השרשור)
לקחתי מהן הרבה, במיוחד את הקטע בתגובתך לשחר על אחריות המטופל בקשר ועל היכולת שלנו כמטופלים לעורר אהבה במסגרת יחסי הגומלין בטיפול. אני מאד מתחברת לזה, מכירה את זה מכמה כיוונים וזו בהחלט נקודה לשים אליה לב גם ביחסיי עם המטפלת.
ברור לי לחלוטין שחוסר האמון הוא שלי, והתגובה הפושרת שלה יכולה היתה להחוות ככשל אמפתי נקודתי בתוך מערכת יחסים מיטיבה בדרך כלל, אבל זה פגע במקום כל כך עמוק שהטיס אותי חזרה לקונכיה שלי והמצוקה הלכה והתעצמה.
בכל מקרה גם אם הצהרת אהבה לא היתה מספקת הרגעה לטווח הארוך, תגובה מתחמקת שכזו לא מרגיעה גם לטווח הקצר
ואני לא רואה איזה ערך טיפולי יש לה. אני ממש מקווה שיהיה בי האומץ לברר את העניין הזה איתה...
לגבי ההשוואה להורות - כמובן שאני מכירה גם רגשות שליליים כאמא, אבל אצלי לפחות הם רגעיים - כלומר גם אם אני מרגישה כעס, שנאה, פחד, קנאה וכו' כלפי מי מילדיי הרגש עובר תוך מספר דקות ובשורה התחתונה אני אוהבת את ילדיי מאד וזה מה שקובע. רוב הזמן אני מרגישה כלפיהם רגשות חיוביים ולא שליליים ואני מקווה שהם חווים זאת כך...לכן אני יכולה לקבל את זה, אם כי לא בקלות,
שהיא לא יכולה לאהוב אותי מאה אחוז מהזמן ושעולים גם רגשות אחרים אבל אני צריכה לדעת שהיא אוהבת אותי רוב הזמן, או באופן כללי, כי המחשבה על כך שאולי היא לא - מעוררת בי כל כך הרבה אימה שהנשימה נעתקת, פיזית.
מה שמביא אותי לפסקה האחרונה שלך בתגובה לשחר, איתה הכי קשה לי. קראתי אותה מספר פעמים כדי לשהות איתה ולתת לה לחלחל אלי ועדיין היא מעוררת בי הרבה התנגדות מכווצת.
כתבת שיש לנו נטיה לראות את המטפלת גדולה ומלאה באהבה ואותנו כקטנים וחסרים. ושאלת האם זה חייב להיות כך, האם אנחנו באמת כה תלויים באהבה חיצונית והאם באמת לא נוכל לאהוב ולהרגיש חיות בלי לקבל אותה.
ובכן, לאחר 40 שנים של אינטראקציות אנושיות אני יכולה לומר שיש בי הרבה אהבה, וחלקה נובעת גם מהמקום החסר, שמרגיש בורות של אחרים וכמה למלא אותם. והאמיני לי, ניסיתי, כל כך ניסיתי
לא להזדקק לאהבה ולאישור החיצוניים. ניסיתי ללמד את עצמי להשיג את האישור מבפנים הרבה לפני שהגעתי לטיפול, אחרי שחוויתי כל כך הרבה פעמים וכאבתי כל כך הרבה את הנסיונות הכושלים למלא בור פנימי בעזרת אהבתו של מישהו/מישהי. זה יכול לעבוד עד גבול מסוים. ללא ספק, ככל שאני מתבגרת ומחכימה אני מחבבת את עצמי יותר וקשה עם עצמי פחות, וזה משפר את איכות חיי אבל הבור שם - וכשיש חלל, יש נטיה טבעית לרצות למלא אותו. עדיף בדברים טובים המגיעים מאנשים טובים... וכשיש חלל, יש הרבה פעמים קושי למלא אותו בדברים טובים, עיין ערך התקשרות לא בטוחה. כך שלהכריז שאני גדולה ומלאה בזכות עצמי ואין לי צורך נואש כל כך באהבתה של המטפלת או של כל אדם אחר זה טוב ויפה אבל בלי הרבה כיסוי בשטח , במיוחד ברגעי משבר.
שוב, תודה על ההתייחסות הלא מובנת מאליה
העיבוד שנעשה פה מרגיע, מסדר את המחשבות, נותן כיווני מחשבה נוספים וחושף עוד רגשות
ואולי גם יסייע לי לגייס את האומץ הדרוש לצאת מהקונכיה במהלך הפגישה.
המשך שבת שקטה ונעימה
(זו, ותגובתך לשחר חרישי בהמשך השרשור)
לקחתי מהן הרבה, במיוחד את הקטע בתגובתך לשחר על אחריות המטופל בקשר ועל היכולת שלנו כמטופלים לעורר אהבה במסגרת יחסי הגומלין בטיפול. אני מאד מתחברת לזה, מכירה את זה מכמה כיוונים וזו בהחלט נקודה לשים אליה לב גם ביחסיי עם המטפלת.
ברור לי לחלוטין שחוסר האמון הוא שלי, והתגובה הפושרת שלה יכולה היתה להחוות ככשל אמפתי נקודתי בתוך מערכת יחסים מיטיבה בדרך כלל, אבל זה פגע במקום כל כך עמוק שהטיס אותי חזרה לקונכיה שלי והמצוקה הלכה והתעצמה.
בכל מקרה גם אם הצהרת אהבה לא היתה מספקת הרגעה לטווח הארוך, תגובה מתחמקת שכזו לא מרגיעה גם לטווח הקצר
לגבי ההשוואה להורות - כמובן שאני מכירה גם רגשות שליליים כאמא, אבל אצלי לפחות הם רגעיים - כלומר גם אם אני מרגישה כעס, שנאה, פחד, קנאה וכו' כלפי מי מילדיי הרגש עובר תוך מספר דקות ובשורה התחתונה אני אוהבת את ילדיי מאד וזה מה שקובע. רוב הזמן אני מרגישה כלפיהם רגשות חיוביים ולא שליליים ואני מקווה שהם חווים זאת כך...לכן אני יכולה לקבל את זה, אם כי לא בקלות,
שהיא לא יכולה לאהוב אותי מאה אחוז מהזמן ושעולים גם רגשות אחרים אבל אני צריכה לדעת שהיא אוהבת אותי רוב הזמן, או באופן כללי, כי המחשבה על כך שאולי היא לא - מעוררת בי כל כך הרבה אימה שהנשימה נעתקת, פיזית.
מה שמביא אותי לפסקה האחרונה שלך בתגובה לשחר, איתה הכי קשה לי. קראתי אותה מספר פעמים כדי לשהות איתה ולתת לה לחלחל אלי ועדיין היא מעוררת בי הרבה התנגדות מכווצת.
כתבת שיש לנו נטיה לראות את המטפלת גדולה ומלאה באהבה ואותנו כקטנים וחסרים. ושאלת האם זה חייב להיות כך, האם אנחנו באמת כה תלויים באהבה חיצונית והאם באמת לא נוכל לאהוב ולהרגיש חיות בלי לקבל אותה.
ובכן, לאחר 40 שנים של אינטראקציות אנושיות אני יכולה לומר שיש בי הרבה אהבה, וחלקה נובעת גם מהמקום החסר, שמרגיש בורות של אחרים וכמה למלא אותם. והאמיני לי, ניסיתי, כל כך ניסיתי
לא להזדקק לאהבה ולאישור החיצוניים. ניסיתי ללמד את עצמי להשיג את האישור מבפנים הרבה לפני שהגעתי לטיפול, אחרי שחוויתי כל כך הרבה פעמים וכאבתי כל כך הרבה את הנסיונות הכושלים למלא בור פנימי בעזרת אהבתו של מישהו/מישהי. זה יכול לעבוד עד גבול מסוים. ללא ספק, ככל שאני מתבגרת ומחכימה אני מחבבת את עצמי יותר וקשה עם עצמי פחות, וזה משפר את איכות חיי אבל הבור שם - וכשיש חלל, יש נטיה טבעית לרצות למלא אותו. עדיף בדברים טובים המגיעים מאנשים טובים... וכשיש חלל, יש הרבה פעמים קושי למלא אותו בדברים טובים, עיין ערך התקשרות לא בטוחה. כך שלהכריז שאני גדולה ומלאה בזכות עצמי ואין לי צורך נואש כל כך באהבתה של המטפלת או של כל אדם אחר זה טוב ויפה אבל בלי הרבה כיסוי בשטח , במיוחד ברגעי משבר.
שוב, תודה על ההתייחסות הלא מובנת מאליה
העיבוד שנעשה פה מרגיע, מסדר את המחשבות, נותן כיווני מחשבה נוספים וחושף עוד רגשות
ואולי גם יסייע לי לגייס את האומץ הדרוש לצאת מהקונכיה במהלך הפגישה.
המשך שבת שקטה ונעימה
נעמי טאובר
New member
צורך מובן באישור ואהבה מבחוץ
שלום למלכת השלג ולכולם
אני מצטרפת לחוויה שנחוץ להרגיש אישור חיבה והערכה מבחוץ, כולנו זקוקים לזה, חלקנו יותר בגלל שזה חסר בסביבה היומיומית או בגלל חסכי העבר. אני חושבת שנכון לצפות לקבל חיבה והערכה מהמטפלת. ואהבה- זה מחזיר לשאלה מה זו אהבה?
לטעמי עצם ההשקעה המתמשכת בהבנה מדוייקת ככל האפשר, ובעיבוד החומרים שעולים בפגישה, קשים ככל שיהיו- הם סוג של אהבה. עצם ההנחה שיש סיבה טובה ששווה להבין אותה לכל מה שהמטופלת חשה ומבטאת, זה אמון בה, וסוג של אהבה. עצם התקווה בשבילה שדברים יסתדרו לה בחיים, והמאמץ לסייע לה להשיג את שאיפותיה- האם זה לא סוג של אהבה?
שלום למלכת השלג ולכולם
אני מצטרפת לחוויה שנחוץ להרגיש אישור חיבה והערכה מבחוץ, כולנו זקוקים לזה, חלקנו יותר בגלל שזה חסר בסביבה היומיומית או בגלל חסכי העבר. אני חושבת שנכון לצפות לקבל חיבה והערכה מהמטפלת. ואהבה- זה מחזיר לשאלה מה זו אהבה?
לטעמי עצם ההשקעה המתמשכת בהבנה מדוייקת ככל האפשר, ובעיבוד החומרים שעולים בפגישה, קשים ככל שיהיו- הם סוג של אהבה. עצם ההנחה שיש סיבה טובה ששווה להבין אותה לכל מה שהמטופלת חשה ומבטאת, זה אמון בה, וסוג של אהבה. עצם התקווה בשבילה שדברים יסתדרו לה בחיים, והמאמץ לסייע לה להשיג את שאיפותיה- האם זה לא סוג של אהבה?
מה זו אהבה
צודקת, אפשר להגדיר אהבה בהרבה צורות. אמפתיה עמוקה, מעורבות ושיתוף בתכנים עמוקים, השקעה, אמום וציפיה לטוב - יוצרים ומבטאים קשר עמוק, ולכן אולי הם סוג של אהבה. כשאני אישית אומרת "אהבה", אני מתכוונת למשהו שהוא יותר סינונימי עם "חום". אני מתכוונת לרגש חי, לאנרגיה, למשהו שממלא אותך מבפנים ושאפשר להעניק לאחר. למשהו שקורן ממך כשהעיניים נפגשות. אכפתיות והענקה נגזרות מהרגש הזה, ויכולות לעורר אותו, אבל לא מהוות אותו. והאנרגיה החיה של אהבה, לא רק היסודות של מעורבות עמוקה וכו' שהיא נשענת עליהם - זה מה שאני אישית הכי צמאה להרגיש...
צודקת, אפשר להגדיר אהבה בהרבה צורות. אמפתיה עמוקה, מעורבות ושיתוף בתכנים עמוקים, השקעה, אמום וציפיה לטוב - יוצרים ומבטאים קשר עמוק, ולכן אולי הם סוג של אהבה. כשאני אישית אומרת "אהבה", אני מתכוונת למשהו שהוא יותר סינונימי עם "חום". אני מתכוונת לרגש חי, לאנרגיה, למשהו שממלא אותך מבפנים ושאפשר להעניק לאחר. למשהו שקורן ממך כשהעיניים נפגשות. אכפתיות והענקה נגזרות מהרגש הזה, ויכולות לעורר אותו, אבל לא מהוות אותו. והאנרגיה החיה של אהבה, לא רק היסודות של מעורבות עמוקה וכו' שהיא נשענת עליהם - זה מה שאני אישית הכי צמאה להרגיש...
לא ממטפלת - לטעמי
היא צריכה להיות מספיק מקצועית כדי להתמודד עם התנהגויות של המטופל.
אי אפשר לדרוש ממנה יותר מזה. אי אפשר לדרוש ממנה אנרגיות נפשיות כל כך מושלמות. היא בן אדם.
אם רק היתה מקצועית מספיק כדי להתמודד עם התנהגויות של מטופל ולא להשליך עליו את הבעיות שלה - דייני.
ממנה ומהשכנים שלי אני לא צריכה אהבה...
והבעיה שהיא לא מספיק מקצועית לשם כך, ברובם המכריע של המקרים...
היא צריכה להיות מספיק מקצועית כדי להתמודד עם התנהגויות של המטופל.
אי אפשר לדרוש ממנה יותר מזה. אי אפשר לדרוש ממנה אנרגיות נפשיות כל כך מושלמות. היא בן אדם.
אם רק היתה מקצועית מספיק כדי להתמודד עם התנהגויות של מטופל ולא להשליך עליו את הבעיות שלה - דייני.
ממנה ומהשכנים שלי אני לא צריכה אהבה...
והבעיה שהיא לא מספיק מקצועית לשם כך, ברובם המכריע של המקרים...
דיון מעניין
אני אישית חושבת שרמה כזו של אהבה כמו שאת מתארת ביחסי מטפל מטופל לא יכולה לקרות רק מתוקף היחסים עצמם וההשקעה של המטפלת וכו'. מהנסיון שלי צריך שתהייה כימיה מאוד מאוד טובה מההתחלה מעין תחושת חיבור עמוקה כזו שהמטפלת מזדהה עם הקשיים שלך אבל לא באופן שמאיים עליה ומזכיר לה חוויות רעות (למשל כמו בקשר עם אמא שלי שכל פעם שהייתי חווה קשיים בילדות זה הזכיר לה חוויות שלה מהעבר כך שאף פעם לא יכלה להיות אהבה כזו ביננו כי כיום כשהיא במצוקה זה בדיוק מה שאני מרגישה וזה מרחיק אותי ממנה). בשביל אהבה כזו צריך שהמטופלת גם תעורר אהבה כזו אצל המטפלת אבל זה משהו הדדי כזה תחושה שמדברים אותה שפה, שבאים מאותו מקום. קשה להסביר את זה אבל בשבילי זו אותה חוויה שיש לי עם חברה קרובה שמרגע שנפגשנו אנחנו משדרות על אותו גל ולא צריכות הרבה מילים בשביל להבין אחת את השניה. כך אני מרגישה עם המטפלת שלי וזה מתבטא לא רק בתוכן הטיפולי אלא גם בבדיחות קטנות שיש לנו פה ושם כששתינו מתפוצצות מצחוק, או כשיוצא לנו לדבר על נושאים שקרובים ללב של שתינו כמו פסיכולוגיה של ילדים. אז דווקא ברגעים האלה אני מרגישה כמה אהבה יש לנו אחת לשניה. ואז כמובן יש את זה שהצלחנו לעבור משברים קשים ביחסים שלנו ותמיד דיברנו עליהם כך שאין תחושת חומה שמקררת את היחסים. כשיש נושא שקשה לי לדבר עליו אני אומרת לה שאני מסתירה את זה ממנה ואני מנסה לדבר על זה אבל קשה לי אבל אני אדבר על זה בסוף, ככה שהיא מרגישה שאני מתמסרת לטיפול ולקשר איתה ומוכנה לשים את כל הקלפים על השולחן. פתיחות כזו מפתחת מאוד את הקשר ומביאה הרבה אהבה הדדית לתוך הקשר.
אני אישית חושבת שרמה כזו של אהבה כמו שאת מתארת ביחסי מטפל מטופל לא יכולה לקרות רק מתוקף היחסים עצמם וההשקעה של המטפלת וכו'. מהנסיון שלי צריך שתהייה כימיה מאוד מאוד טובה מההתחלה מעין תחושת חיבור עמוקה כזו שהמטפלת מזדהה עם הקשיים שלך אבל לא באופן שמאיים עליה ומזכיר לה חוויות רעות (למשל כמו בקשר עם אמא שלי שכל פעם שהייתי חווה קשיים בילדות זה הזכיר לה חוויות שלה מהעבר כך שאף פעם לא יכלה להיות אהבה כזו ביננו כי כיום כשהיא במצוקה זה בדיוק מה שאני מרגישה וזה מרחיק אותי ממנה). בשביל אהבה כזו צריך שהמטופלת גם תעורר אהבה כזו אצל המטפלת אבל זה משהו הדדי כזה תחושה שמדברים אותה שפה, שבאים מאותו מקום. קשה להסביר את זה אבל בשבילי זו אותה חוויה שיש לי עם חברה קרובה שמרגע שנפגשנו אנחנו משדרות על אותו גל ולא צריכות הרבה מילים בשביל להבין אחת את השניה. כך אני מרגישה עם המטפלת שלי וזה מתבטא לא רק בתוכן הטיפולי אלא גם בבדיחות קטנות שיש לנו פה ושם כששתינו מתפוצצות מצחוק, או כשיוצא לנו לדבר על נושאים שקרובים ללב של שתינו כמו פסיכולוגיה של ילדים. אז דווקא ברגעים האלה אני מרגישה כמה אהבה יש לנו אחת לשניה. ואז כמובן יש את זה שהצלחנו לעבור משברים קשים ביחסים שלנו ותמיד דיברנו עליהם כך שאין תחושת חומה שמקררת את היחסים. כשיש נושא שקשה לי לדבר עליו אני אומרת לה שאני מסתירה את זה ממנה ואני מנסה לדבר על זה אבל קשה לי אבל אני אדבר על זה בסוף, ככה שהיא מרגישה שאני מתמסרת לטיפול ולקשר איתה ומוכנה לשים את כל הקלפים על השולחן. פתיחות כזו מפתחת מאוד את הקשר ומביאה הרבה אהבה הדדית לתוך הקשר.
לעניות דעתי
אם המטפל/ת מזהים שהם לא מתחברים למטופל/ת ו/או לא מרגישים אליו קשר הם צריכים להעלות זאת בטיפול ואפילו לסיים אותו כי כשדברים נעשים רק כלפי חוץ ללא רגש כלשהו מבפנים, חיבה הזדהות אהבה ,אלא רק מתוך הרצון לעזור זה מפספס את מהות הטיפול והקשר הטיפולי.
לפי מה שאני יודעת, אחרי שנים רבות של טיפולים אצל מטפלות שונות, הקשר הטיפולי אמור לחקות את החיים ואם אין שם רגש אז ' במה הואילו חכמים בתקנתם' כאילו מה הטעם בכלל?
אם יש למטפלת סטנדרטים גבוהים ואין בה רגש כלפייך החא החתה צריכה לשחרר אותך לקבל טיפול אצל מישהו אחר.
יתכן ופשוט היא לא ידעה איך להגיב לפנייה הישירה שלך. כנראה שאם היא ממשיכה איתך כן יש לה רגשות חיוביים ואוהבים כלפייך.
בכל מקרה כואבת עבורך ומקווה לשיפור במצבך.
אל תתיאשי.
אם המטפל/ת מזהים שהם לא מתחברים למטופל/ת ו/או לא מרגישים אליו קשר הם צריכים להעלות זאת בטיפול ואפילו לסיים אותו כי כשדברים נעשים רק כלפי חוץ ללא רגש כלשהו מבפנים, חיבה הזדהות אהבה ,אלא רק מתוך הרצון לעזור זה מפספס את מהות הטיפול והקשר הטיפולי.
לפי מה שאני יודעת, אחרי שנים רבות של טיפולים אצל מטפלות שונות, הקשר הטיפולי אמור לחקות את החיים ואם אין שם רגש אז ' במה הואילו חכמים בתקנתם' כאילו מה הטעם בכלל?
אם יש למטפלת סטנדרטים גבוהים ואין בה רגש כלפייך החא החתה צריכה לשחרר אותך לקבל טיפול אצל מישהו אחר.
יתכן ופשוט היא לא ידעה איך להגיב לפנייה הישירה שלך. כנראה שאם היא ממשיכה איתך כן יש לה רגשות חיוביים ואוהבים כלפייך.
בכל מקרה כואבת עבורך ומקווה לשיפור במצבך.
אל תתיאשי.
אני מסכימה איתך.
גם לדעתי זו צריכה להיות ברירת המחדל - לשחרר את המטופל אם לא מצליחים להרגיש רגשות חמים ואותנטיים כלפיו. אבל אני לוקחת בחשבון שיש מטפלים שנותנים לזה זמן, שמנסים בכל זאת למצוא נקודות חיבור, שמתאמצים לעזור לו גם בלי להתחבר ולאהוב והכל מכוונה טובה, מרצון כן ואמיתי לעזור ולהיטיב. אישית אני חושבת שזה לא מיטיב עם המטופל, אבל מדבריה של נעמי ולאחר מחשבה כנראה שאנחנו באמת לא עשויים מקשה אחת ויש מטופלים שזה טוב מספיק עבורם.
באשר אלי, אני צריכה להעלות את זה מולה כי "אין חצי הריון" יש גבול למה שאפשר להשיג בכלים קוגניטיביים ואין טעם להמשיך בטיפול בו המהות של המהות של החלק שצריך ריפוי ותיקון לא ננגע.
אנסה למצוא דרך לעשות זאת באופן שימתן את עוצמת הפגיעה, אם תהיה.
תודה על התגובה ועל איחולי הטוב. מאחלת הרבה טוב גם לך.
גם לדעתי זו צריכה להיות ברירת המחדל - לשחרר את המטופל אם לא מצליחים להרגיש רגשות חמים ואותנטיים כלפיו. אבל אני לוקחת בחשבון שיש מטפלים שנותנים לזה זמן, שמנסים בכל זאת למצוא נקודות חיבור, שמתאמצים לעזור לו גם בלי להתחבר ולאהוב והכל מכוונה טובה, מרצון כן ואמיתי לעזור ולהיטיב. אישית אני חושבת שזה לא מיטיב עם המטופל, אבל מדבריה של נעמי ולאחר מחשבה כנראה שאנחנו באמת לא עשויים מקשה אחת ויש מטופלים שזה טוב מספיק עבורם.
באשר אלי, אני צריכה להעלות את זה מולה כי "אין חצי הריון" יש גבול למה שאפשר להשיג בכלים קוגניטיביים ואין טעם להמשיך בטיפול בו המהות של המהות של החלק שצריך ריפוי ותיקון לא ננגע.
אנסה למצוא דרך לעשות זאת באופן שימתן את עוצמת הפגיעה, אם תהיה.
תודה על התגובה ועל איחולי הטוב. מאחלת הרבה טוב גם לך.
הייתי לוקחת את הסיכון לרה-טראומטיזציה
(שאין לי מושג מה זה, אבל אני מבינה בהיגיון שמדובר בחווייה טראומטית קשה שתסחוט ממך הרבה מידי כוחות).
הייתי לוקחת את הסיכון, כי הדברים כבר צפו על פני השטח, וכמו שאת יודעת תמיד היו שם וכאבו.
לקבור אותם שוב, אפשר גם פעם נוספת, ואת תוכלי לעשות זאת, כי יש לך כוח לכך.
כדאי לך לקחת סיכון לצמוח מהנגיעה בכאב הזה, אפילו אם היא תביא לחורבן בסופו של דבר. גם ממנו תקומי, את יכולה. אבל יש פה הזדמנות לשיקום לפחות חלק משמעותי מהחורבן הזה.
אני נפגשת הרבה במציאות שבה יש לי לגיטימציה כאשר אני נחמדה ונוחה, אבל קשה מאוד לקבל אותי כשאני לא נחמדה וכשאני כן מרגישה רע וחזק. זה לא קל להרגיש שמותר לך להיות אך ורק נחמד ואסור לך אף פעם להיות פויה כמו שאתה מרגיש. אבל למדתי עם הזמן לא לקחת אלי את התגובה של ה"פויה" - גם כשהיא באה מדמויות שחשובות לי.
אני זו אני לגיטימית וטובה גם עם מכלול הרגשות שיש לי, ותפקידי להבין את הכאב שלי והצרכים שלי והכעסים שלי, ולא לחכות שמישהו נחמד מבחוץ ייתן להם אישור. ההורים שלי פסקו מלהיות, וכעת אני היא הם ואני קובעת מה נסבל ומה לא נסבל וכמה אני לגיטימית ועם מה.
אז אני לגיטימית עם כל התגובות הלא נעימות שחוויתי לא מעט מחלק מהאנשים, ועם כל מה שכל מי בחלד חושב עלי או חשב עלי אי פעם.
מיום ליום יש לי יותר חווייה פנימית של "שיקפצו" לגבי התגובות והמחשבות שלהם. זו חווייה חשובה מאוד, שאיתה אתה יכול לבחור להיות אדם יקר וחיובי מתוך בחירה חופשית, ולא מתוך פחד ואימה.
(שאין לי מושג מה זה, אבל אני מבינה בהיגיון שמדובר בחווייה טראומטית קשה שתסחוט ממך הרבה מידי כוחות).
הייתי לוקחת את הסיכון, כי הדברים כבר צפו על פני השטח, וכמו שאת יודעת תמיד היו שם וכאבו.
לקבור אותם שוב, אפשר גם פעם נוספת, ואת תוכלי לעשות זאת, כי יש לך כוח לכך.
כדאי לך לקחת סיכון לצמוח מהנגיעה בכאב הזה, אפילו אם היא תביא לחורבן בסופו של דבר. גם ממנו תקומי, את יכולה. אבל יש פה הזדמנות לשיקום לפחות חלק משמעותי מהחורבן הזה.
אני נפגשת הרבה במציאות שבה יש לי לגיטימציה כאשר אני נחמדה ונוחה, אבל קשה מאוד לקבל אותי כשאני לא נחמדה וכשאני כן מרגישה רע וחזק. זה לא קל להרגיש שמותר לך להיות אך ורק נחמד ואסור לך אף פעם להיות פויה כמו שאתה מרגיש. אבל למדתי עם הזמן לא לקחת אלי את התגובה של ה"פויה" - גם כשהיא באה מדמויות שחשובות לי.
אני זו אני לגיטימית וטובה גם עם מכלול הרגשות שיש לי, ותפקידי להבין את הכאב שלי והצרכים שלי והכעסים שלי, ולא לחכות שמישהו נחמד מבחוץ ייתן להם אישור. ההורים שלי פסקו מלהיות, וכעת אני היא הם ואני קובעת מה נסבל ומה לא נסבל וכמה אני לגיטימית ועם מה.
אז אני לגיטימית עם כל התגובות הלא נעימות שחוויתי לא מעט מחלק מהאנשים, ועם כל מה שכל מי בחלד חושב עלי או חשב עלי אי פעם.
מיום ליום יש לי יותר חווייה פנימית של "שיקפצו" לגבי התגובות והמחשבות שלהם. זו חווייה חשובה מאוד, שאיתה אתה יכול לבחור להיות אדם יקר וחיובי מתוך בחירה חופשית, ולא מתוך פחד ואימה.
תודה על שאת מאמינה בי
וביכולת שלי לקום מהחורבן .
אני מניחה שאת צודקת. מרוב החורבנים בחיי שנבעו משחזור חוויות עבר טראומטיות התאוששתי בתוך שבועות ספורים.
אבל אני אמא לילדים קטנים קטנים והם צריכים אותי. אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לשקוע למשך שבועות, להיות צל חיוור שלי השקוע בעצמו ובכאב המכלה שלו. הם צריכים שאתלהב ואתרגש איתם, שאשתתף בחוויות שלהם, שאהיה איתם, כאן ועכשיו בתוך הילדות החד פעמית שלהם. הם לא צריכים אמא ילדה שחווה שוב דמות שמטפלת היטב פיזית אך מנותקת ממנה רגשית.
זו הדילמה והיא קשה ומייסרת. יש לי המון מה להרוויח מנגיעה בכאב הזה, ויש לי גם המון מה להפסיד אם המטפלת לא תוכל להתמודד איתו ואיתי.
אני לא בטוחה שהיא יכולה.
באשר לפסקה השניה של דברייך, לא נותר לי אלא לקנא בך. אני כל כך לא שם עדיין. אמנם לא מרגישה כעס עצום ועוצרת אותו אבל אין לי את היכולת לשים פס על מה שאחרים חושבים. אני מאד נחמדה, נדיבה ועוזרת - חלק מזה מגיע מהמקום הנכון, וחלק מזה מהמקום שיודע שאף אחד לא יאהב אותו אם לא ינסה לרצות את כל העולם. הלוואי שהייתי יכולה להיות נחמדה רק מתוך רצון טהור ואמיתי, הלוואי שהייתי מסוגלת לא לייחס חשיבות רבה כל כך לנראות שלי בעיני הסביבה. המטפלת שלי אומרת שאצלה זה היה ועדיין תהליך מתמשך עם ההתבגרות הכרונולוגית והנפשית. היא בערך בגילך אז אולי גם לי יש תקווה ��
נראה מה יהיה בעוד עשר שנים
הרבה תודה על התגובה .
שבת שלום.
וביכולת שלי לקום מהחורבן .
אני מניחה שאת צודקת. מרוב החורבנים בחיי שנבעו משחזור חוויות עבר טראומטיות התאוששתי בתוך שבועות ספורים.
אבל אני אמא לילדים קטנים קטנים והם צריכים אותי. אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לשקוע למשך שבועות, להיות צל חיוור שלי השקוע בעצמו ובכאב המכלה שלו. הם צריכים שאתלהב ואתרגש איתם, שאשתתף בחוויות שלהם, שאהיה איתם, כאן ועכשיו בתוך הילדות החד פעמית שלהם. הם לא צריכים אמא ילדה שחווה שוב דמות שמטפלת היטב פיזית אך מנותקת ממנה רגשית.
זו הדילמה והיא קשה ומייסרת. יש לי המון מה להרוויח מנגיעה בכאב הזה, ויש לי גם המון מה להפסיד אם המטפלת לא תוכל להתמודד איתו ואיתי.
אני לא בטוחה שהיא יכולה.
באשר לפסקה השניה של דברייך, לא נותר לי אלא לקנא בך. אני כל כך לא שם עדיין. אמנם לא מרגישה כעס עצום ועוצרת אותו אבל אין לי את היכולת לשים פס על מה שאחרים חושבים. אני מאד נחמדה, נדיבה ועוזרת - חלק מזה מגיע מהמקום הנכון, וחלק מזה מהמקום שיודע שאף אחד לא יאהב אותו אם לא ינסה לרצות את כל העולם. הלוואי שהייתי יכולה להיות נחמדה רק מתוך רצון טהור ואמיתי, הלוואי שהייתי מסוגלת לא לייחס חשיבות רבה כל כך לנראות שלי בעיני הסביבה. המטפלת שלי אומרת שאצלה זה היה ועדיין תהליך מתמשך עם ההתבגרות הכרונולוגית והנפשית. היא בערך בגילך אז אולי גם לי יש תקווה ��
נראה מה יהיה בעוד עשר שנים
הרבה תודה על התגובה .
שבת שלום.
מלכת השלג יקרה, מחזקת את ידייך
כל-כך מעריכה את יכולת התפקוד שלך. את האפשרות לתפקד ליד הילדים ולא להוציא עליהם את מצב הרוח הרע שלך. ומעריכה את יכולתך לקחת החלטה מקצועית לבדך, והבנתי מדברייך שזו הייתה החלטה טובה. אשמח אם תכתבי במה מדובר.
אני תוהה מה לכתוב לך על המטפלת. אני במקום אחר בעניין הזה, לא נקשרת ולא מצפה לשום דבר מאיש. הפסיכולוג שלי אמר שהוא לא יכול לעזור לי. אז אמר.
ולגבייך - המטפלת היא רק בן אדם. היא עברה תאונה. אני לא מצדיקה אותה, אבל דברים כאלה קורים. אולי יש מטפלות טובות ממנה ואולי לא. היא לא אימא ולא תהיה. מטפלים משתנים. לדוגמא, רופא המשפחה הנחמד שלי פתאום עייף נורא, עיניים מזוגגות, בקושי מדבר. הבת שלי הייתה אצלו ואמרה שהיא תחליף רופא. אולי לוחצים עליהם מקופת חולים, אולי המטפלת חולה בעצמה, חווה כאבים או משברים בבית, מי יודע.
כל-כך מעריכה את יכולת התפקוד שלך. את האפשרות לתפקד ליד הילדים ולא להוציא עליהם את מצב הרוח הרע שלך. ומעריכה את יכולתך לקחת החלטה מקצועית לבדך, והבנתי מדברייך שזו הייתה החלטה טובה. אשמח אם תכתבי במה מדובר.
אני תוהה מה לכתוב לך על המטפלת. אני במקום אחר בעניין הזה, לא נקשרת ולא מצפה לשום דבר מאיש. הפסיכולוג שלי אמר שהוא לא יכול לעזור לי. אז אמר.
ולגבייך - המטפלת היא רק בן אדם. היא עברה תאונה. אני לא מצדיקה אותה, אבל דברים כאלה קורים. אולי יש מטפלות טובות ממנה ואולי לא. היא לא אימא ולא תהיה. מטפלים משתנים. לדוגמא, רופא המשפחה הנחמד שלי פתאום עייף נורא, עיניים מזוגגות, בקושי מדבר. הבת שלי הייתה אצלו ואמרה שהיא תחליף רופא. אולי לוחצים עליהם מקופת חולים, אולי המטפלת חולה בעצמה, חווה כאבים או משברים בבית, מי יודע.
תודה על תגובתך, מישהי יקרה
כן, הנחתי שכך אצלך. כתבת שאת בטיפול ומבין השורות לא השתמע שנקשרת אל המטפל במיוחד.
את יודעת שנערכו הרבה מחקרים על השפעת הפסיכותרפיה ונמצא שלקשר בין המטפל למטופל יש אפקט מכריע ביחס להצלחה או כשלון הטיפול, גם בטיפולים בעלי אוריינטציה יותר פרקטית וממוקדת מטרה.
אותי זה לא הפתיע... מאד הגיוני.
כפי שנעמי כתבה, יש שניים באינטראקציה וכשם שהמטפל יודע לתת (בשאיפה) צריך שיהיה בצד השני גם מישהו שיודע לקבל. לקבל באמת, להרשות לעצמו להפתח ולשאוף לריאות את הטוב, ההכלה, החום והאכפתיות.
למרות השריון והקוצים שהצמחנו במהלך החיים כתוצאה מחוויות פוגעות.
אני לוקחת את זה אלי ומאחלת לך לקחת גם.
שבת שלום
נ.ב
לגבי ההחלטה המקצועית - מדובר בהסבה מקצועית. אעלה על זה פוסט נפרד, מתישהו.
כן, הנחתי שכך אצלך. כתבת שאת בטיפול ומבין השורות לא השתמע שנקשרת אל המטפל במיוחד.
את יודעת שנערכו הרבה מחקרים על השפעת הפסיכותרפיה ונמצא שלקשר בין המטפל למטופל יש אפקט מכריע ביחס להצלחה או כשלון הטיפול, גם בטיפולים בעלי אוריינטציה יותר פרקטית וממוקדת מטרה.
אותי זה לא הפתיע... מאד הגיוני.
כפי שנעמי כתבה, יש שניים באינטראקציה וכשם שהמטפל יודע לתת (בשאיפה) צריך שיהיה בצד השני גם מישהו שיודע לקבל. לקבל באמת, להרשות לעצמו להפתח ולשאוף לריאות את הטוב, ההכלה, החום והאכפתיות.
למרות השריון והקוצים שהצמחנו במהלך החיים כתוצאה מחוויות פוגעות.
אני לוקחת את זה אלי ומאחלת לך לקחת גם.
שבת שלום
נ.ב
לגבי ההחלטה המקצועית - מדובר בהסבה מקצועית. אעלה על זה פוסט נפרד, מתישהו.
תשמרי על הילדה הקטנה
תגני עליה, אין לה אף אחד אחר. המטפלת הזאת, שהבחירה הטיפולית שלה לא לאפשר לך לדבר על הקשר ביניכן נראית לי תמוהה, עלולה לפגוע בה הרבה הרבה יותר משכבר פגעה. כמו שכתבת - רה-טראומטיזציה. אני חוויתי את זה בטיפול ויודעת כמה זה מפרק, כמה זה רומס ומחריב את כל מה שעוד נשאר לרמוס וחהחריב בנפד הפגועה ממילא. (וכבר כתבתי על זה פעם, על החוויות הקשות שלי. וזוכרת גם את התגובה החמה שלך אז...) ומשם אני יכולה להגיד לך שלא כל אדם שעוסק בטיפול הוא אדם שראוי להפקיד בידיו את האוצר היקר ביותר, את המפתח לקודש הקודשים של החלק הפנימי הרך והפגיע ביותר שלך... אם את יכולה לדבר איתה על זה מסביב, מלמעלה, לברר בלי לחוות, בלי להרגיש - בסדא. אבל זה כואב מדי ופגיע מגי ועוצמתי ומציף מדי בשביל שתהפכי את העיסוק בזה לדיון "מלמעלה", לכן הייתי מייעצת לך שלא לפתוח את זה ישירות מולה. כי לפי מה שכתבת לא נראה שהיא תגיב באופן דירפא ויעטוף את הכאבים הישנים ההם, אולי להיפך.
אולי תכתבי לה מכתב למייל, תסבירי לה את הרגשות האלה בלי לדבר איתה ישירות? אולי זה יעסור לה להבין אותך באופן שלם יותר, וזה אולי מה שצריך כאן? האמת, לי בטיפול הכושל ההוא שלי היתה כל הזמן אשליה שאם ע' רק תבין אותי יותר טוב, היא בטוח תחלץ מהעמדה הפוגענית-כלפיי ותגלה כלפיי את כל הרוך והאהבה וההבנה שאני כל כך זקוקה להם ממנה. למדתי לנסח את הרגשות הפנימיים והעדינים ביותר בדרך הבהירה והרהוטה ביותר - וזה לא קרה.
זה חא אותו סיפור ולא אותה מטפלת, כמובן, אבל באמת - תשמרי על עצמך. ואני כל כך מבינה כמה זה כואב להפגע במקומות האלה.
איתך.
תגני עליה, אין לה אף אחד אחר. המטפלת הזאת, שהבחירה הטיפולית שלה לא לאפשר לך לדבר על הקשר ביניכן נראית לי תמוהה, עלולה לפגוע בה הרבה הרבה יותר משכבר פגעה. כמו שכתבת - רה-טראומטיזציה. אני חוויתי את זה בטיפול ויודעת כמה זה מפרק, כמה זה רומס ומחריב את כל מה שעוד נשאר לרמוס וחהחריב בנפד הפגועה ממילא. (וכבר כתבתי על זה פעם, על החוויות הקשות שלי. וזוכרת גם את התגובה החמה שלך אז...) ומשם אני יכולה להגיד לך שלא כל אדם שעוסק בטיפול הוא אדם שראוי להפקיד בידיו את האוצר היקר ביותר, את המפתח לקודש הקודשים של החלק הפנימי הרך והפגיע ביותר שלך... אם את יכולה לדבר איתה על זה מסביב, מלמעלה, לברר בלי לחוות, בלי להרגיש - בסדא. אבל זה כואב מדי ופגיע מגי ועוצמתי ומציף מדי בשביל שתהפכי את העיסוק בזה לדיון "מלמעלה", לכן הייתי מייעצת לך שלא לפתוח את זה ישירות מולה. כי לפי מה שכתבת לא נראה שהיא תגיב באופן דירפא ויעטוף את הכאבים הישנים ההם, אולי להיפך.
אולי תכתבי לה מכתב למייל, תסבירי לה את הרגשות האלה בלי לדבר איתה ישירות? אולי זה יעסור לה להבין אותך באופן שלם יותר, וזה אולי מה שצריך כאן? האמת, לי בטיפול הכושל ההוא שלי היתה כל הזמן אשליה שאם ע' רק תבין אותי יותר טוב, היא בטוח תחלץ מהעמדה הפוגענית-כלפיי ותגלה כלפיי את כל הרוך והאהבה וההבנה שאני כל כך זקוקה להם ממנה. למדתי לנסח את הרגשות הפנימיים והעדינים ביותר בדרך הבהירה והרהוטה ביותר - וזה לא קרה.
זה חא אותו סיפור ולא אותה מטפלת, כמובן, אבל באמת - תשמרי על עצמך. ואני כל כך מבינה כמה זה כואב להפגע במקומות האלה.
איתך.
תודה, תודה, תודה
כל כך תודה על המילים הנוגעות, על האמפטיה, על היכולת להיות איתי ועל כך שאתן עוזרות לי קצת לצאת מהדירה, להתבונן בה ממקום מוגן יותר ולגבש את המחשבות למשהו קוהרנטי.
אענה בהמשך לכל אחת מכן בנפרד (הילדים בחופש היום)
אבל כבר יכולה לומר שמכל תגובה כאן לקחתי המון.
אמנם הפורום אינו מרחב טיפולי, אבל יש לכתיבה ולתגובות כאן אפקט טיפולי, לגמרי.
כל כך תודה על המילים הנוגעות, על האמפטיה, על היכולת להיות איתי ועל כך שאתן עוזרות לי קצת לצאת מהדירה, להתבונן בה ממקום מוגן יותר ולגבש את המחשבות למשהו קוהרנטי.
אענה בהמשך לכל אחת מכן בנפרד (הילדים בחופש היום)
אבל כבר יכולה לומר שמכל תגובה כאן לקחתי המון.
אמנם הפורום אינו מרחב טיפולי, אבל יש לכתיבה ולתגובות כאן אפקט טיפולי, לגמרי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.