אני מודה שהדוגמאות שלך לא מדברות אליי
כפי שענה לך מישהו אחר, גם לילדים שומעים למהדרין יש "תקלי הבנה" שלפעמים נראים ממש מוזרים למבוגר שזה כבר רחוק מאחוריו, כמו הסיפור עם ה"כן" בטלפון (דווקא סיפור ה"כן" בטלפון קורה הרבה יחסית, ראיתי ושמעתי גם אני על כך אצל ילדים שומעים, יש פה משהו שקשור למעגל הלוגיקה של ילד צעיר, נדמה לי מנקודת מבט לא-מקצועית). גם סיפור המרכאות, בסופו של דבר יש גם ילדים שומעים שיש להם "קצרים" כאלה כל כמה שזה נראה תמוה למתבונן מהצד, רק שבמקרה שלהם לא מנפחים את זה לסיפור שזוכרים לאורך שנים אלא שוכחים מזה חיש-קל אחרי התבדחות קלה במשפחה. לאחותי השומעת היו כאלה דברים.
אני גדלתי בעולם שלא היה בו אינטרנט, וגם הפקס ככלי תקשורת חילופי לטלפון לא רק במשרדי חברות גדולות נכנס בשלב מאוד מאוד מאוחר (כבר בסוף התיכון). בלי סמס, בלי דוא"ל. ודאי בלי צ'אט, מילולי או חזותי. לא זכור לי שאני, או חבריי הלק"ש,התקשו עם נושאים כמו להבין את האינטונציות והמשמעויות והאפשרויות השונות של המענה ל"מה נשמע". אני באמת חושבת שילד, אפילו בלי שתל, אם הוא משתמש בשפה, בדרך כלל מבין את האינטונציות האלה וה"תקלים" הם פשוט שלב בלמידה.
אני באמת חושבת שרק חלק מסויים מהמקרים האלה באמת מייצגים פער בתפיסת החברה והשפה בעקבות ליקוי שמיעה. חלקם בכלל נובעים ממקומות אחרים.
