לבד בברלין, האנס פלאדה (every man dies alone)

[KallaGLP]

יותר מכך. חשוב שיהיה מדרג של סבל כדי שלא נאבד פרופורציות.

בכל זאת, אם למות, אז עדיף למות ללא סבל מקדים וללא ידע מקדים שהנה תוך זמן קצר אתה כמעט בוודאות הולך למות. מבחינה זו, בהחלט הייתי מעדיפה למות מפגיעת פצצה מאשר לאחר שעברתי ייסורים פיזיים ונפשיים במשך ימים או חודשים או שנים במחנה ריכוז, למשל, משוללת חופש, רעבה, עובדת בפרך, חולה וחלשה, סופגת התעללות יומיומית, כשעשן הערובות מתמר בכל יום מעל ראשי וריח הבשר החרוך מכה בנחיריים ולא משאיר שום ספק באשר לגורל המצפה לי אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.
נכון, בשני המקרים מדובר בטרגדיה איומה שלא ניתן בכלל לדמיין. אך בכל זאת יש כאן מדרג של סבל שאסור להתעלם ממנו.

 

[ihtiyar]

במסגרת השעשוע

של מעוולים וקורבנות...

קשה לי עם החישובים של מידרג-הסבל שאת מציעה, ועם הקורבנות שלא בחרו להיות שם.
הזכירי לי בבקשה:
# מי היו הקורבנות ומי היו המעוולים בנגסקי והירושימה (ניצולי פצצת האטום בטח בחרו להיות שם במסגרת החלטתה של יפן להצטרף למלחמה לצד הגרמנים, לכן כדאי שיסתמו את הפה כי הם מדורגים בתחתית סולם-הסבל).
# מי הקורבנות ומי המעוולים בהפצצות הנפלם (napalm) או בטבח מיי לאי בוייטנאם? מלוכסני העיניים האלה בחרו לחיות עם הוייטקונג, אז שלא יקטרו שהם במקום נמוך בהיררכיה של הסבל.
# מי היו הקורבנות ומי המעוולים בעשרות מקרי האונס של נשים בפלישה הרוסית לגרמניה הנאצית? יאללה, לא להכניס אותן בכלל לרשימת הסובלות מאונס, כי הן נולדו בגרמניה של לפני עלות הנאצים לשלטון.
# הג'נוסייד ברואנדה, מי המעוולים ומי הקורבנות: ההוטו? הטוטסי? הבלגים?.
מי מעשרות אלפי הילדים שנטבחו שם ראוי לזכות לכבוד ולהכנס גבוה לרשימת הסבל, ומי יידחק למקום נמוך? ומי בביאפרה? דארפור? בורונדי? מיאנמר?
בעצם, למי אכפת? זה רחוק מכאן, ואין שם יהודים או אירופאים או אמריקאים, אז למה שניתן להם מלכתחילה להיכנס לרשימת-הסבל האקסלוסיבית...

כאמור למעלה, החשבונאות והמידרג וההשוואות האלה מחליאים אותי, ולכן אתפוגג לי מכאן

 

[siv30]

במלחמות נפגעים גם אנשים חפים מפשע

אתה בוחר להתעלם ממכלול השיקולים והנסיבות שהובילו לאירועים ולשאול באופן פשטני את השאלה, כשאני לא מכירה את הנסיבות והאירועים ההיסטוריים בכל אירוע ואירוע שציינת בכדי לקבוע את המדרג הזה. אולי אתה מכיר היסטורית אבל אני לא מכירה מספיק.
&nbsp
אתה גם משתמש בציניות בכדי להגיע לקיצוניות בכדי להדגים את הטענה שלך, וגם מתמם לפחות לגבי הנשים הגרמניות שנאנסו. כן אונס הוא פשע והנאנסת היא הקורבן. אבל בסיטואציה של מלחמה מול מה אתה מניח את הסבל והפשע הזה? מול פשעי מלחמה אחרים? מול מחנות הכפייה וההשמדה או מול אונס של נשים אחרות מעמים אחרים שנאנסו במהלך אירועי המלחמה והכיבוש של הנאצים?
&nbsp
נשים יהודיות וצרפתיות לא נאנסו ע"י חיילים גרמניים?
לפחות הנשים הגרמניות ידעו מה צפוי להן לעומת המסכנות הללו.

 

[KallaGLP]

אבל למה להפוך את זה לעניין של גזע או דת או אתניות?

כל מה שמעניין הוא מי הפושע ומי הקורבן, מי התוקף ומי המותקף, מי מנסה לפגוע ומי מתגונן מפגיעה. כל יתר הפרטים אינם רלוונטיים ולא ברור הכיוון שאליו לקחת את הדברים. מי שגורם סבל במכוון או מעודד גרימת סבל וכתוצאה מכך סובל בעצמו - לא אכפת לי, ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. אם רוצח או אנס נפגעים בזמן שהם פוגעים או מתכננים לפגוע במישהו, וכתוצאה מכך נמנעת פגיעה בחפים מפשע - לא אזיל דמעות על כך. עניין אחר הוא שאני תמיד נגד פגיעה מיותרת ולא חיונית. אני מתנגדת לפגיעה שלא לצורך הגנה עצמית, אך מי שפשע חייב בעונש. וגם אם כתוצאה מהעונש הזה הוא יסבול - יישב בכלא, למשל והחופש שלו יישלל - מבחינתי טוב שכך. אין לי כל נקיפות מצפון על דעתי זו ועל המדרג שאני עושה, שבו מבחינתי מה שחשוב הוא למנוע סבל מחפים מפשע ושבו מפריע לי יותר כשחפים מפשע סובלים, ולא אלה שגרמו במכוון לסבל מלכתחילה. הזהות הספציפית של כל פושע ופוגע היא כבר עניין אחר, וזה דורש בדיקה בכל מקרה ומקרה. ברור שאדם שמתנגד למעשי השלטון האכזריים של מדינתו, או לפחות לא תומך בהם, ונקלע למצב שבו הוא נפגע, הוא קורבן כמו כל קורבן אחר, בין אם הוא גרמני או רוסי או אפריקאי. אבל לא על האנשים האלה מדובר, אלא על כאלה שביצעו ותמכו ועודדו את הפגיעה החפים מפשע על לא עוול בכפם וללא כל פרובוקציה.

 

[KallaGLP]

וגם, אם מדמיינים לרגע את המצב הבא:

אדם רואה את אשתו ו/את ילדיו סובלים פגיעה, התעללות, אונס או רוצח מידי אדם כלשהו (ולא משנה כלל הזהות של אותו אדם מעבר לעובדה שהוא פוגע בבני משפחתו, הוא יכול להיות לבן או שחור, בן אותו עם או עם אחר, קרוב או רחוק, דתי או אתאיסט). האם ינסה לגונן עליהם על ידי נטרול של אותו פוגע גם אם הוא חייב לפגוע בו פיזית ואולי אף להורגו? האם יסבול ויצטער אם יקרה חלילה משהו למי מבני משפחתו במהלך אותה התקפה באותה מידה כמו שהוא יסבול ויצטער אם ייפגע אותו מפגע? אם מישהו בשיא הכנות יכול להגיד לו שאין הבדל מבחינתו והוא יסבול ויצטער בדיוק באותה מידה בשני המקרים - באמת אין לי מה להגיד לו פרט לזה שזו זכותו, אך לעולם לא אבין זאת. אבל משום מה קשה לי לדמיין שיש מי שבאמת מאמין ולו לרגע שהוא יכול בכנות להגיד דבר כזה. אז המדרג הזה ברמת המיקרו אינו שונה בשום דבר עקרוני מרמת המאקרו פרט לגודל המדגם. או שיש מדרג או שאין מדרג.ולדעתי החיים מוכיחים שיש, וטוב שכך, אחרת היינו פשוט רובוטים.

 

[עוזביםלקצת]

אתה לא רוצה להשוות סבל??? אוי, כמה שאתה נאור והומני...

איך בכלל אפשר לשים באותה שורה סבל של אנשים שעברו שבעים מדורי גיהנום בגטאות, ומשם המשיכו לכפר הנופש אושוויץ, לבין סבל של אנשים שקמו בבוקר, אכלו ארוחת בוקר, הלכו לעבודה, חזרו בערב, התלוננו שכבר קשה להשיג בשר בחנות, התקלחו והלכו לישון, לא לפני שהם מחשיכים את הבית מפני הפצצה שמגיעה, ואולי מתעוררים בבהלה בגלל האזעקה.
ובתשובה לשאלתך, אני לגמרי מעדיפה למות מצונאמי. לנפוש על החוף בתאילנד כשפתאום בא גל ולוקח אותי והכל נגמר בתוך זמן קצרצר כהרף עין? איפה אני חותמת???

 

[KallaGLP]

הי, נא לא להידחוף, יש תור למוות מצונאמי.

 

[מרקש7]

יומן ברלין מאת רות אנדריאס פרידריך-ממש תיאור יומיומי בברלין

יומנה של אישה לא יהודיה, ממתנגדי הנאציזם, שנותרה בברלין מתוך בחירה, אשר יחד עם עשרות בודדות של גרמנים אנטי-נאצים אחרים ניסתה לעזור ליהודי העיר. לא היה זה דבר של מה בכך לעבור גם את השלטון הרוסי, לאחר מפלת הנאצים. 350 עמודים. בספר נכלל שיר בגרמנית, שנכתב על ידי אחד מבני חבורתה של המחברת, שהוצא להורג.

 

[tomi32]

לא רוצה להזדהות עם סבל הגרמנים

הגיבור בסיפור לא מתנגד לשלטון הנאצי עד שפוקד אותו אסון אישי.
יתר על כן, האסון האישי שלו, מות בנו החייל, הוא ארוע חיובי מבחינתי כיהודי ישראלי. אם יותר ארועים כאלו היו קורים בשלב מוקדם יותר, היה נחסך סבל רב לעולם וייתכן ויותר יהודים היו נותרים בחיים כי בנו של הגיבור וחבריו לא היו מספיקים לרצוח אותם.
גם אני נהניתי מהספר, אבל אין לי אמפטיה לגיבור כפי שיש לסופר.
ואגב סבל של עמים במלחמה. יש הבדל עצום בין היחס של הגרמנים לאוכ' במערב אירופה לאוכ' במזרח. האחרונים נחשבו תת אדם כמעט כמו יהודים.
לא במקרה כשעברה המלחמה לשטח גרמניה, העדיפו החיילים הגרמנים להלחם במערב ולא במזרח, כי הם ידעו מה יהיה גורלם וגורל האוכלוסיה האזרחית במזרח כשהרוסים ישיבו להם כגמולם על הכיבוש הגרמני במזרח.

 

[עוזביםלקצת]

אם אני נהנית מהספר זה אומר שאני מזדהה עם סבל הגרמנים?

איפה ראית שאני מזדהה? אני רק כותבת שמעניין לי לקרוא גם על צדדים אחרים במלחמה, שהם לא שואת היהודים. הנערה שהשארת מאחור ומועדון גרנזי לספורת וקליפות תפוד"ים מספרים על סבל אוכלוסיה כבושה (אמנם קריאה קלילה ולא מעמיקה מדי, אבל עדיין מהנה ומעניין), לבד בברלין וגנבת הספרים מספרים על האוכלוסיה הכובשת, אלה שרק הרכינו ראש כמיטב יכולתם וחיכו שיעבור זעם (אגב, הסרט "לבירינט השקרים" מאוד מומלץ בהקשר הזה) וספרים כמו המפתח של שרה ו-I have lived a thousand years של ליביה ביטון ג'קסון מספרים על אוכלוסיות כבושות מזוית אחרת, אלה שניצלו את גירוש היהודים לטובתם האישית. זה פשוט נותן תמונה כוללת יותר של המלחמה, מנקודות ראות שונות.
נהניתי מרוב הספרים האלה, וזה לא אומר שאני מזדהה. אני חושבת שסבלה של האוכולוסיה הגרמנית בזמן המלחמה היה זניח בקונטלציה של מלחמת עולם שבה אוכלוסיות מושמדות תוך יסורי תופת, אני חושבת שרבים לא ידעו מה קורה כי לא רצו לדעת ורבים ידעו ולא נקפו אצבע. וכמובן שהיו חסידי אומות עולם.
בעולם שבו הסדר החברתי כולו מתמוטט וכל הפסיכופתים, הסוציופתים, הסדיסטים ושאר חולי הנפש יוצאים מחוריהם ומסירים את המסיכות, קשה לי לרחם על אלה שסבלו קצת אי נוחות. לכן הז'אנר האוהד הזה, שכאילו בא לומר: "המלחמה ופשעיה היו על מצפוניו של היטלר וקציניו בלבד, אנחנו לא ידענו, לא שמענו, לא אמרנו ובעצם גם אנחנו סבלנו המון", מציק לי מאוד. הוא מלבין בדיעבד את כל הכתמים שמבחינתי צריכים להיות בלתי מחיקים.

 

[siv30]

קראת את "הזמיר"?

הוא עוסק בסבל של האוכלוסיה האזרחית הצרפתית. יש בו חלקים מפעימים על ההתנגדות למשטר הנאצי, ומאידך הוא גם מעלה את שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הכובש (חלקם בלית ברירה ועם הרבה דילמות קשות).

 

[tomi32]

לא

זה אומר שאת כמוני נהנית מהספר על אף שלא הזדהית עם סבלם של הגרמנים. זה גם היה מובן מהפוסט הפותח שלך ולא חשבתי אחרת.
אני מסכים לגמרי עם המשפט האחרון שלך שהספר הזה שייך לז'אנר שבא להלבין בדיעבד כתמים בלתי מחיקים ולהעצים תופעה שולית יחסית בתולדות מלחמת העולם השניה.

 

[מחשבות]

לבד בברלין הוא, כידוע, ספר נוער קלוש. הספר המרשים

ביותר שנכתב לכאורה בעיניים של גרמני הוא כמובן נוטות החסד.

 

[אינגה פעם אינגהס]

ברוך הבא!

איה נעלמת?

 

[מחשבות]

היתה לי תחושה שאין לי מה לעשות כאן נוכח צמד החמד

שנכח כאן בעבר.

 

[אינגה פעם אינגהס]

טוב לראות אותך!

 

[מחשבות]

תודה.

 

[אינגה פעם אינגהס]

עיר של נשים/ דיוויד גילהם

 

[מחשבות]

ספר ירוד במיוחד.