רונן, תראה מה הצלחת לעשות:
הצלחת לגרום לי לעשות משהו! הנה העתק מייל ששלחתי לח"כ מרציאנו הרגע: לח"כ מרציאנו שלום וברכה, הצטערתי לקרוא על הצעת החוק שהגשת להגבלת השימוש ברטלין. הצטערתי על כך, לא מפני שאין בעיה של שימוש לא נכון שגורם נזקים – יש בעיה כזאת. אלא הצטערתי מפני שאני חושבת שהחוק הזה, אם יתקבל, יחמיר את הבעיה במקום לצמצם אותה! ומדוע אני חושבת כך? כי היום, יש מעט מדי מומחים אמיתיים שמבינים בהפרעות קשב ובשימוש נכון ואחראי ברטלין. התורים אליהם ארוכים מאוד, ואנשים נאלצים לפנות אל רופאים או מומחים פחות רציניים ואחראיים כדי לקבל עזרה לילדיהם הסובלים. ואם כבר מגיעים למומחה כזה – הוא מאוד עמוס, ולא יכול להקדיש לילד מספיק זמן, כך שאפילו אצלו יש סכנה של אבחון שגוי. כך קורה שאנשים משתמשים ברטלין בצורה לא נכנה, ואם מתעוררת בעיה קשה להם מאוד להגיע שוב לרופא כדי לפתור את הבעיה. אז מה אני מציעה? אני מציעה לנסות לבנות הצעת חוק אחרת. הצעת חוק שתחייב יותר רופאים ללמוד יותר על הנושא,כדי שיותר רופאים באמת יבינו בזה, כך שהורים יוכלו להיות בקשר רציף עם רופא מטפל שבאמת מבין איך לעזור לילד שלהם, וכך השימוש ברטלין יהיה יותר אחראי, לרופא יהיה יותר זמן לבדוק ולברר היטב אם הילד אכן זקוק לרטלין או לא, והילד שכן מקבל את התרופה יהיה במעקב יותר צמוד כדי למנוע תופעות לוואי בלתי רצויות ולטפל בהן בזמן. אתה מכיר למשל את הסיפורים על "מבט זומבי"? זה קורה. אתה יודע מה צריכים לעשות כשזה קורה? לחזור לרופא. אם הרופא אכן מבין בזה - הוא ישאל כמה שאלות, ויקבע אם יש צורך לשנות מעט את המינון של התרופה. בדרך כלל תיקון של המינון פותר את הבעיה! אבל אם יש לחכות לתור נוסף לרופא במשך שבעה חודשים(!!!) אז אין סיכוי שהבעיה תטופל. הילד יישאר זומבי הרבה זמן, לא יתפקד היטב, ויינזק; או שההורים פשוט יחליטו להפסיק את הטיפול כי הם לא יידעו איך לפתור את הבעיה. אז הילד ימשיך לסבול.) והסבל של הילדים הוא גדול מאוד, תאמין לי, אני יודעת. אני היום בת 49, ועד גיל 40 סבלתי מאוד בחיים כי לא ידעתי ממה אני סובלת, ולא ידעתי שרטלין יכול לעזור לי. והיום אני לא רוצה שילדיי יסבלו כמוני. אני רוצה שיהיה להם סיכוי הוגן, שלא היה לי. הם ילדים טובים וחכמים, וכשהם מקבלים רטלין הם יכולים גם לבטא את זה בלמידה בהתאם לשכלם. בלי רטלין הם פשוט לא מצליחים להתרכז, כמו שאני לא הצלחתי. והסבל והתסכול גדולים מאוד. ולא רק הזבל, אלא גם הנזק. אל תתבלבל: אני לא נותנת לילדים שלי רטלין כדי שלמורה יהיה נוח. אני נותנת לילדיי רטלין כדי שלהם יהיה טוב יותר, לא למורים שלהם. בארה"ב התקיים מחקר ארוך על ילדים שהומלץ להם לקבל רטלין ולא קיבלו. המחקר מראה שהילדים בבגרותם האלה היו בסיכון מוגבר לכמה וכמה תופעות: לדיכאון, לחרדה, להפרעות אכילה, להסתבכות עם החוק, ולשימוש בסמים. (הסכנה האחרונה הזו אמורה להדאיג אותך המיוחד, כחבר בוועדה למלחמה בנגע הסמים!) אותי הממצאים בכלל לא מפתיעים. כמי שגדלה בלי הרטלין למרות שהיתה זקוקה לו מאוד, אני מבינה בדיוק איך זה קורה. אני מבינה בדיוק איך הסבל והתסכול יכולים לגרום לדיכאון, לייאוש, לנזק נפשי, לבריחה לסמים (ולכתות שונות ומשונות שמציעות כל מיני "ישועות"). אנא, עשה את הדבר הנכון כדי למנוע נזקי רטלין: לא חוקים שיסבכו את התהליך ויגרמו שילדים יישארו זמן ממושך ללא טיפול וללא מעקב, אלא להפך, חוקים שיכשירו יותר רופאים לברר מי באמת זקוק לרטלין ומי לא, ויוכלו לתת טיפול צמוד יותר ואחראי יותר! בברכה מיכל XXX *** במכתב היו גם כמה הדגשות, אבל הם לא עברו הנה, ואני לא יודעת איך מסמנים הדגשה בהודעות בפורום.