ילד שקשה לי איתו...

[dina199]

ומה הפתרון שלך ?

תזרקי אותו מתוך כסא הגלגלים שיזחל על הרצפה ? הרי בצורה כזו (ללא כיסא גלגלים) הוא לא ידרוס את הרגליים שלך. וכנראה הרגליים שלך באמת יותר חשובות מכיסא גלגלים שלו. רק שהכח לזרוק אותו מהכיסא יש לך (או למבוגר אחר). ואילו הוא ללא הכיסא חסר אונים לחלוטין.

 

[dina199]

אם אחותך זה דם מדמך סימן שגם האחיין הוא דם מדמך.

אבל מבחינתך אין לו את הפריווילגיה הזאת כי הוא לא עומד בדרישות שלך. ואני מניחה ששמעת את המושג 'משפחה לא בוחרים'.

 

[נתנאל6589881]

זה הטרגדיה של חיי

הסיבה לדיכאון ואובדנו

 

[נתנאל6589881]

הלוואי שהיה אפשר לבחור מי היה

המשפחה שלך הלוואי

 

[אנונימי1234561]

מה את אומרת... כבר שפטת אותי...

ובטח אני הזמנתי אותו ליום הולדת כי רציתי לצעוק על מישהו
ובטח דיברתי עם אחותי ללכת לאבחון כי רציתי שיהיה לי תירוץ לזרוק אותו מחיי
ובטח ההתנהגות שלו מכעיסה אותי כי לא אכפת לי מה יהיה איתו

 

[נתנאל6589881]

נכון זה הרבה יותר מורכב מאשמה אני מסכים

לחיות או אפילו לשהות עם אוטיסט או חולה נפש ובכלל אדם חריג זה מורכב אני נורא מסכים עם מה שאמרת למעלה אני לומד להבין את אבי ואת הסיבות שלו והרתיעה ואז מגיע לאלימות שלו ושל אמי כלפי , מורכב מאוד מאוד כמו שאבא אומר צריך לב גדול מאוד והרבה סבלנות כדי להסתדר איתנו לעתים

 

[אנונימי1234561]

לא מרגישה שום אשמה! זה היה בציניות

 

[נתנאל6589881]

אני לא מבין ציניו

 

[נתנאל6589881]

של נט כי אני אוטיסט

 

[dina199]

התגובה הזאת מבטאת כעס גדול.

כן אני שופטת. לפי כל השרשור שלך את המרכז ואת השופטת של האחות ושל האחיין. אז גם אני מרשה לעצמי לשפוט.

 

[arana1]

אוטיזם מתבטא כתנודה חריפה, קיצונית

כמו שלמשל גם החוקרים מבחינים בין זהות והזדהות, בין מוחצנות ומופנמות.

בניגוד למה שנראה הנסיון לשלוט בכל פרט ובכולם מבטא גם חוסר בטחון תהומי, לא רק אצל אוטיסטים אגב,
בנוסף,
ילדים משקפים את סביבתם,
אז ילד שיקבל תמיכה והבנה והכלה של הצד המופנם והרגיש והקשוב שלו יבטא ויתבטא גם דרך הצד הזה יותר,
ולהפך.

בכל מקרה, צעקות ועונשים לא יעזרו כאן (לדעתי זה אף פעם לא באמת עוזר אלא אפילו להפך),
לעומת זאת,
סביבה ששמה דגש על התנהלות קשובה ודיאלוגית יותר תעזור מאוד.

במקום להאשים ילדים כדאי לזכור שהם תמיד משקפים את הסביבה שבה הם חיים.
ילד שחיי בסביבה שבה המבוגרים שולטים בכל פרט יעשה בדיוק אותו הדבר,
וילדים חכמים ורגישים עוד יותר כך

 

[אנונימי1234561]

יש הרבה במה שאתה אומר

ובמחשבה ובניתוח שקט ורגוע גם אני מבינה אותו כך.
אבל יש דבר והיפוכו בתאור הזה. העניין של כוחנות וחולשה, ואיזה זאב מאכילים יותר. וזה שוב מביא אותי לנושא חינוך וגבולות. אני משתמשת במושג גבולות כהוא זה - גבול של מה מותר ומה אסור ופוגע, ולא במה שזה מביא לאסוציאציה - מה קורה אחרי שעוברים את הגבול: עונשים (שהם צורה של נקמנות).
והלכה למעשה - אפשר להבין התנהגות כזו או אחרת. אבל כשההתנהגות פוגעת במישהו, צריך לעצור אותו. ופה קמה הבעיה הגדולה ביותר שלי איתו - הוא לא מקשיב לאף אחד חוץ מאמא שלו (וגם זה לא תמיד), ועושה את זה בכוחניות ותוקפנות כזו...

 

[arana1]

כי גבול לא מציבים

גבול מבררים, ביחד, ובוודאי מול אנשים שנקרעים בין צדדים הופכיים חשוב במיוחד ליצור את הגבולות ביחד במקום לכפות אותם חד צדדית ומלמעלה.

הרי זה בדיוק מה שהוא עושה, מציב לכולם גבולות, כאמור, מחקה את התנהלות המבוגרים סביבו

 

[אנונימי1234561]

בירור הגבול דורש מידע

האם אתה מציעה לתת לילד להפגע ולפגוע עד שילמד שזה הגבול? בדברים קטנים - כן, אולי(?), כנראה... אבל תפקיד של מבוגר אחראי הוא גם לשמור על הקטנים, מתוך ניסיון חיים, מתוך יכולות להבין יותר, מתוך יכולת לראות תמונה יותר רחבה.
איך פה אפשר לישם בירור משותף?
ואיך מבררים גבול, אם מעבר הגבול לא מביא לתוצאות לא רצויות? או, שהתוצאות הן חייבות להיות קיומיות בלבד?
איך אתה רואה את זה?

 

[dina199]

זו אפשרות הגיונית ביותר.

קוראים לזה ללמוד מהנסיון.

 

[הגשמתי חלום]

אז הוא אמור ללמוד מנסיון שכשהוא עושה X ו-Y

אז זה מפריע לאחרים, ולכן כועסים עליו וצועקים עליו. ואם לא נעים לו שצועקים עליו, שלא יעשה את זה.
זה, להבנתי, למידת גבולות.

 

[נתנאל6589881]

כן זה ממש קל את צודקת

ושמפרעים לאוטיסט הוא צריך לשתוק יפה מאוד

 

[arana1]

למידת גבולות לא מתרחשת דרך צעקות

וגם לא דרך עונשים.

גבול יצירתי, דינמי, ששומר על ערכו בתנאים רבים ומשתנים, הוא כזה המתגלם כפתרון יצירתי, הדדי, שמכבד את 2 הצדדים.

הרי זה בדיוק מה שצריך ללמוד, כבוד לכל הצדדים

 

[אנונימי1234561]

תן דוגמה

מה אמורים לעשות כשילד עושה משהו לא נעים לסובבים, לא נקח את המקרה מסוכן או קיצוני אחר. וכשאומרים לו ומבקשים שיפסיק, מסרב.

 

[arana1]

את לא מבינה על מה אני מדבר

ברור שכשילד, או מבוגר, חוצה גבול או קצה בלתי נסבל יש לעצור אותו,
אני מדבר על משהו אחר,
על הסיבות והנסיבות שדוחקות אנשים מעבר לגבול,
על איך לא להגיע לשם בכלל,
או לפחות להמעיט בכל.

זו ההתנהגות שלנו שדוחקת אנשים לקצה, לעבור את הגבול, לא להבין מה זה גבול בכלל,
אם מישהו מנסה לקפוץ מהגג ברור שאני אנסה לעצור אותו,
אני מנסה לברר למה הוא רוצה לקפוץ מהגג,
מה שלמשל פסיכולוגים אמורים לעשות ואף פעם לא עושים.

וגם לא בטוח שכל מה שאת מזהה כגבול הוא באמת כזה,
כי יש סיבות לכך שאנשים מציבים גבולות במקום אחד ולא אחר,
ולא תמיד הן ראויות וטובות,
לרוב הן ממש לא.

אז בגלל זה אני אומר שמה שחשוב זה התהליך, שגבול לא אמור להיקבע במעמד של צד אחד אלא כחלק מדיאלוג מתמשך,
וכשזה ככה הוא גם טבעי וזורם ומופנם יותר,
לא סתם אספים נוטים לשאול דווקא במקומות הכי מובנים מאליהם לכאורה,
אז אם עוצרים ביחד איתם ומבררים את הדברים ביחד איתם אז לא רק שנוצר גבול חדש ומעניין יותר אלא שעצם התפישה של גבול כפונקציה של דיאלוג ולא של הכרעת החזק מופנמת.

לי יש ילדה בת חמש.
כבר מזמן היא יודעת שהיא שותפה שוות זכויות בקביעת גבולות,
ולא, היא לא מפונקת ולא מטרידה אנשים ולא משפיטה אחרים (אותי כן לפעמים אבל זה חלק מהפריבלגיה של להיות ילדה קטנה, להשפיט את אבא ולעשות ממנו צעצוע) ,
להפך, היא הילדה הכי מתחשבת,
כי כשמתחשבים בבן אדם הוא לומד להתחשב באחרים,
וכשלא אז לא.