את לא מבינה על מה אני מדבר
ברור שכשילד, או מבוגר, חוצה גבול או קצה בלתי נסבל יש לעצור אותו,
אני מדבר על משהו אחר,
על הסיבות והנסיבות שדוחקות אנשים מעבר לגבול,
על איך לא להגיע לשם בכלל,
או לפחות להמעיט בכל.
זו ההתנהגות שלנו שדוחקת אנשים לקצה, לעבור את הגבול, לא להבין מה זה גבול בכלל,
אם מישהו מנסה לקפוץ מהגג ברור שאני אנסה לעצור אותו,
אני מנסה לברר למה הוא רוצה לקפוץ מהגג,
מה שלמשל פסיכולוגים אמורים לעשות ואף פעם לא עושים.
וגם לא בטוח שכל מה שאת מזהה כגבול הוא באמת כזה,
כי יש סיבות לכך שאנשים מציבים גבולות במקום אחד ולא אחר,
ולא תמיד הן ראויות וטובות,
לרוב הן ממש לא.
אז בגלל זה אני אומר שמה שחשוב זה התהליך, שגבול לא אמור להיקבע במעמד של צד אחד אלא כחלק מדיאלוג מתמשך,
וכשזה ככה הוא גם טבעי וזורם ומופנם יותר,
לא סתם אספים נוטים לשאול דווקא במקומות הכי מובנים מאליהם לכאורה,
אז אם עוצרים ביחד איתם ומבררים את הדברים ביחד איתם אז לא רק שנוצר גבול חדש ומעניין יותר אלא שעצם התפישה של גבול כפונקציה של דיאלוג ולא של הכרעת החזק מופנמת.
לי יש ילדה בת חמש.
כבר מזמן היא יודעת שהיא שותפה שוות זכויות בקביעת גבולות,
ולא, היא לא מפונקת ולא מטרידה אנשים ולא משפיטה אחרים (אותי כן לפעמים אבל זה חלק מהפריבלגיה של להיות ילדה קטנה, להשפיט את אבא ולעשות ממנו צעצוע) ,
להפך, היא הילדה הכי מתחשבת,
כי כשמתחשבים בבן אדם הוא לומד להתחשב באחרים,
וכשלא אז לא.