עזבי לונה פארק
בדו"ג, כל רכיבה שהיא לא בקו ישר, דורשת רמה מסוימת של השכבה, או הטיית האופנוע. זה יכול להיות חצי מעלה, ויכול להיות 60 (נדמה לי שזה המקסימום האפשרי, לפחות עד לפני שנה בערך, כשאחד האלופים (מרקז? ממש לא מתמצאת) הצליח לחצות את קו הבלתי-אפשרי-פיזיקלית).
 
לצורך העניין, אחליף את המילה "להשכיב" ב"להטות", למרות שזה בעצם אותו דבר.
 
אני חושבת שאיקסאף, התכוון, שאם את בולמת בעיקול (כי נכנסת מהר מדי), את מאבדת יציבות ואחיזה - לרוב זה יסתיים על הרצפה. בקטנועים (בניגוד לאופנועים), לפעמים אין ברירה (כי אי אפשר לבלום באמצעות המנוע), ועדיין, צריך לבצע בעדינות רבה מאד, ואם אפשר למצוא פתרונות אחרים, כמו הגדלת ההטייה, זה עדיף.
 
אם את בולמת/מאיטה לפני הכניסה לעיקול, אין בעיה של איבוד אחיזה, אבל אם זו האטה משמעותית, ובעיקר אם היא לא תואמת את ההכרחי מבחינת הכביש, הנהג שמאחורייך, עלול לפספס את הבלימה, או סתם להתעצבן - ולפגוע בך.
 
כביש ציבורי הוא לא מסלול מירוצים. זה אומר שתנאי האחיזה פחות טובים, שעלולות להיות הפרעות (כלי רכב איטיים, מפגעים שונים) והפתעות - ולכן חשוב להשאיר טווחי בטחון, ולא לרכב ב-100% מהיכולת שלך/של הכלי, וזה אומר, שגם המהירות וזוית ההטיה צריכות להיות מותאמות.
ועדיין כמו שנאמר -
א. לפעמים טועים בהערכה, ונכנסים מהר מדי - הגדלת ההטייה תאפשר "הצלה" טובה יותר מאשר בלימה/האטה.
ב. אם את מאיטה יותר מדי את יוצרת הפרעה לתנועה וסיכון לעצמך.
ג. עדיף שתהיה מיומנות שלרוב לא מנוצלת, מאשר העדרה של מיומנות, שבאופן חד פעמי תהיה נחוצה. כשאת מפחדת, זה יוצר נוקשות, ומגדיל את הסיכון לא להצליח להחלץ ממצב מורכב.
 
לא כולם צריכים להיות "משחיזי רגליות" (למרות שכשאת רוכבת נכון, זה קורה מעצמו, בתנאים מתאימים - כמו מגרש אימונים). אבל כל רוכב/ת דו"ג חייב/ת (לדעתי) להיות מסוגל/ת ובטוח/ה בעצמה דיה בשביל להתמודד עם עיקולים גם במהירות שגבוהה מ-20 קמ"ש... (תלוי בסוג העיקול). כנראה שאני לא היחידה שחושבת כך, ולכן אפילו בטסט הבסיסי והמגוחך, דורשים תרגילי שמיניות וסללום.
 
בנוסף, בלי קשר למהירות הרכיבה, או לאדרנלין אלא למצב ההטייה, אני אישית, מוצאת שההטיה היא פשוט כייפית, כשלא מפחדים ממנה. הטייה כפולה (כלומר מעבר ישיר מהטייה ימנית להטייה שמאלית, או להיפך, בלי להתיישר ממש באמצע) היא בכלל תענוג.
זה כמובן לא מחייב אחרים.
 
 
בדו"ג, כל רכיבה שהיא לא בקו ישר, דורשת רמה מסוימת של השכבה, או הטיית האופנוע. זה יכול להיות חצי מעלה, ויכול להיות 60 (נדמה לי שזה המקסימום האפשרי, לפחות עד לפני שנה בערך, כשאחד האלופים (מרקז? ממש לא מתמצאת) הצליח לחצות את קו הבלתי-אפשרי-פיזיקלית).
 
לצורך העניין, אחליף את המילה "להשכיב" ב"להטות", למרות שזה בעצם אותו דבר.
 
אני חושבת שאיקסאף, התכוון, שאם את בולמת בעיקול (כי נכנסת מהר מדי), את מאבדת יציבות ואחיזה - לרוב זה יסתיים על הרצפה. בקטנועים (בניגוד לאופנועים), לפעמים אין ברירה (כי אי אפשר לבלום באמצעות המנוע), ועדיין, צריך לבצע בעדינות רבה מאד, ואם אפשר למצוא פתרונות אחרים, כמו הגדלת ההטייה, זה עדיף.
 
אם את בולמת/מאיטה לפני הכניסה לעיקול, אין בעיה של איבוד אחיזה, אבל אם זו האטה משמעותית, ובעיקר אם היא לא תואמת את ההכרחי מבחינת הכביש, הנהג שמאחורייך, עלול לפספס את הבלימה, או סתם להתעצבן - ולפגוע בך.
 
כביש ציבורי הוא לא מסלול מירוצים. זה אומר שתנאי האחיזה פחות טובים, שעלולות להיות הפרעות (כלי רכב איטיים, מפגעים שונים) והפתעות - ולכן חשוב להשאיר טווחי בטחון, ולא לרכב ב-100% מהיכולת שלך/של הכלי, וזה אומר, שגם המהירות וזוית ההטיה צריכות להיות מותאמות.
ועדיין כמו שנאמר -
א. לפעמים טועים בהערכה, ונכנסים מהר מדי - הגדלת ההטייה תאפשר "הצלה" טובה יותר מאשר בלימה/האטה.
ב. אם את מאיטה יותר מדי את יוצרת הפרעה לתנועה וסיכון לעצמך.
ג. עדיף שתהיה מיומנות שלרוב לא מנוצלת, מאשר העדרה של מיומנות, שבאופן חד פעמי תהיה נחוצה. כשאת מפחדת, זה יוצר נוקשות, ומגדיל את הסיכון לא להצליח להחלץ ממצב מורכב.
 
לא כולם צריכים להיות "משחיזי רגליות" (למרות שכשאת רוכבת נכון, זה קורה מעצמו, בתנאים מתאימים - כמו מגרש אימונים). אבל כל רוכב/ת דו"ג חייב/ת (לדעתי) להיות מסוגל/ת ובטוח/ה בעצמה דיה בשביל להתמודד עם עיקולים גם במהירות שגבוהה מ-20 קמ"ש... (תלוי בסוג העיקול). כנראה שאני לא היחידה שחושבת כך, ולכן אפילו בטסט הבסיסי והמגוחך, דורשים תרגילי שמיניות וסללום.
 
בנוסף, בלי קשר למהירות הרכיבה, או לאדרנלין אלא למצב ההטייה, אני אישית, מוצאת שההטיה היא פשוט כייפית, כשלא מפחדים ממנה. הטייה כפולה (כלומר מעבר ישיר מהטייה ימנית להטייה שמאלית, או להיפך, בלי להתיישר ממש באמצע) היא בכלל תענוג.
זה כמובן לא מחייב אחרים.