בעידן הגלובאלי
הקשר הגאוגראפי של המותג במקור, כנראה שכבר אינו רלוונטי כל כך.
שהרי כל יצרני הרכב נסחרים בבורסות הגדולות בעולם, משמע שהבעלות עליהם
היא גלובאלית מעורבת ומעורבבת. רובם מחזיקים במרכזי מחקר ופיתוח בכל
היבשות הטכנולוגיות שבהן, אם זו אירופה, ארה"ב, יפן, וכדומה...
וגם מייצרים בכל היבשות בפריסה גלובאלית.
כך שלקרוא להונדה יפנית.... היום זה כבר לא כל כך נכון טרמינולוגית.
רוב היצרנים ממילא קונים מערכות שלמות ברכב מיצרני צד ג', כמו מערכות חשמל
הדראוליקה גירים ומה בעצם לא. כך שאותם רכיבים משותפים הרי במכוניות
מיצרנים מגוונים מכל העולם.
אם ניקח את הונדה כדוגמא, הם מיצרים גם ביפן, גם בארה"ב, גם באירופה
ובעוד יבשות. הם גם מפתחים וחוקרים בכל היבשות כאשר בכל מקום מחזיקים
את הסדנאות שסביבתן יש את ההתמחות המתאימה.
לטעמי לנסות ולשייך את ההתנהגות או התכונה הצפויה ממותג רכב על סמך
הדפוס המחשבתי שהיה מקובל בעבר, כנראה ויחטא בעת המודרנית.
הזמנים השתנו לשמחתנו.
לשייך אמינות למותגי יפן שזה המקור שממנו באה התפיסה דאז, אינו רלוונטי היום.
ההחלטה האם להיות אמין, זוהי החלטה אסטרטגית של מותג, לא של חוסר יכולת.
כולם יכולים להיות אמינים, אך זו החלטה שיש לה מצד המותג מחירים ותמורות
שמשלמים, והיא החלטה של המותג לאן פניו.
ההחלטה של מותגים רבים (מדי) להיות בעלי planned obsolescence
בעת המודרנית היא החלטה עסקית שמסבה להם רווחים נאים, משום שישנה
תחלופה גבוה יותר של מכוניות ממותג זה בשוק. רענון בקצב מהיר יותר.
כמו כן לעשות בקרת טיב כה גבוהה אשר מונעת כשלים במוצר למשך שנים, עולה
הון עתק. אם היא לא מתכנסת לערכים כלכליים אפשריים במוצר, אז היא לא תכנס
בו.
הנה גם טויוטה שהיא הסמן הימני בתחום האמינות המוטורי ללא עוררין, איננה
אמינה היום כפי שהיתה בעבר. ההערכות בקרב המומחים היא שזו הגיע לשיאה
בתחום האמינות אי שם בשנות ה- 90, ומאז ישנה ירידה קבועה והדרגתית בלית
ברירה, משום שלשמר את רמת האמינות של אז גם היום, משמעותה שרכב יידרש
להיות יקר בלא מעט ממה שהוא עולה כרגע, וגם פחות טכנולוגי.
או בקצור, מוצר שלא יכול להמחר ולהתחרות אל מול מתחריו המקבילים.
שהרי אף אחד לא ישלם על קורולה 170 אלף שח נגיד, רק כדי לקבל את האמינות
המושלמת, כשרכב משפחתי מקביל נמכר נגיד ב- 130 אלף שח.
אז עושים פשרות גם בטויוטה וגם בהונדה. הרבה פלסטיקה במקומות שהיה פעם
נהוג להשתמש במתכת, והרבה תחכום ומערכות טכנולוגיות כמו המתחרים
הבעייתיים מאירופה, כי זהו צו השעה, ומי שלא יטמיע מערכות עדכניות פשוט לא
ימכור.
כאשר ידוע וברור לכולם, שמורכבות שעולה במוצר כמו רכב מורידה באמינותו
ואין ארוחות חינם. אלו האילוצים, גם טויוטה והונדה נאלצות לפעול כך.
ועדיין המותגים הללו אמינים בסדר גודל מעל החוסר אמינות של המותגים
"האירופאים והאמריקאים" (במרכאות משום שכבר הבנו כי זוהי טרמינולוגיה
לא כל כך רלוונטית להיום), והם משתדלים למצוא פשרה יותר מעודנת בנושא
מהם. זה מה שעדיין משמר אצלם קהל לקוחות נאמן, כולל כותב שורות אלו במקרה.
הכל הוא עניין של פשרה, מה נותנים תמורת מה מקבלים. אין פתרון אחד אבסולוטי
שמתאים לכולם ולראיה, יש מקום לכל המותגים והמוצרים כולל הלא אמינים,
שכן הנה אנו רואים כי צרכנים ממשיכים לקנות גם אותם. חלקם אכן בחוסר ידיעה
למה הם נכנסים זה נכון, אבל חלק ניכר גם מתוך ידיעה ברורה והסכמה לפשרה
זו. לשלם על אמינות - תמורת יותר ערך בסעיפים אחרים.
האוקטביה היתה אחת כזו, אבל עם פשרה שהיא כבר מחוצה לגבול הפרקטי
לטעמי ולטעם רבים נוספים. לכן לא נמצא רבים שקונים רכב מבית VW ולאחר מכן
חוזרים וקונים אותו הדבר שוב פעם, במיוחד אם הם נכבו.
משמע הדבר, שיצרן שעושה פשרה באמינות לטובת ערכים אחרים, צריך להזהר
שלא ללכת עם זה רחוק מדי. שהרי מעבר לקו סביר כלשהו, הקיצון, מביא לפיצוץ
וללקוח שלא ישוב עוד.
התמהיל הנבון והמאוזן בין התכונות, הוא המתכון להצלחה.