מאחר שבאת להיעזר
ואני באמת מקווה לעזור לך, דווקא מתוך הרבה אמפטיה למצבך, מן הסתם מתוקף כך שאינני מכירה אותך וכמובן שאין לי שום אינטרס 'להוכיח' אותך על כלום, המעט שאני יכולה לעשות עבורך מכאן זה לשקף לך את מה שאני שומעת מדבריך. את כמובן תחליטי מה אם בכלל לקחת מזה ולאיזה כיוון. בסופו של דבר כפי שציינת אלה החיים שלך, ולכל אחד יש זכות לנווט את חייו כראות עיניו <גם אם זה עשוי לחבל בעולמו
>.
אתעלם מהדעות שאת משמיעה לגבי אחרים ושיקוליהם להביא או לא ילדים, ואתמקד בעיקר בשלך. אני חייבת לציין שלאור הקריאה שלך את דברי כ'שיפוטיים וביקורתיים ונחרצים', הגרסה של החיים המשותפים שהבאת כעת בתגובה הזו פותחת פער מהותי לכיוון הפנטסטי הרצוי מול פוסט הפתיחה שהיה כמובן יותר אותנטי ומשקף, בו היו גם קשיים וגם חוסר הסתגלות, ללא סלוגנים מתגוננים על אהבת ילדים שלא יודעת גבולות.
כאמור, וזה רק מה שמשתקף מכל הפוסטים שלך כאן - יש לך 'חלום' שאת כל כולך על זה, ובחלום הזה הוא מגשים לך את הכמיהה לילד המשותף
כהוכחת אהבתו אליך <הגם שאינו מעוניין בילד בנוסף לקיימים שמתמודדים עם בעיות לא מועטות>. כלומר, הילד הזה אמור להיות אישור אולטימטיבי וערובה לאהבה שלו אליך, ועל זה את שמה את מלוא כובד המשקל, מפעילה המון עומס רגשי, ובעצם מעמידה את כל המערכת בתנאי משחק סכום אפס. אם הוא לא נותן לך ילד - הוא לא אוהב אותך, קרי הפסדת. אם הוא נותן לך ילד <שהוא אינו מעוניין בו> - ניצחת <אבל האבא הפסיד, וגם הילד הפסיד מראש כי ייוולד לתוך מערכת בה האבא הוכנע ואינו באמת מעוניין בו בכל לב
>.
הפנטזיה שלך שהחלום הזה יהפוך לדו צדדי היא בעיקר פנטזיה. כלומר, אין זה מן ההכרח שהוא לנצח לא ירצה ילד משותף. אבל הרצון הזה צריך לנבוט בתוכו, כמו שהוא בתוכך, באופן עצמוני, כן ושלם. זה יכול לקרות ביום בו המשפחה המורכבת שלכם באמת תתפקד, והוא יראה שזה אפשרי איתך. כרגע זה כנראה עוד לא המצב. כרגע, במצב הנוכחי הוא רואה שאת רואה בעיקר את עצמך, את החרדות שלך ואת החשקים שלך, ולא באמת סופרת אותו ואת הרצונות שלו.
ואם כבר יש בך את ההבנה הלא אגואיסטית שילד מאושר צריך בית אוהב מסביבו, כדאי גם שתוסיפי לכך הבנה נוספת - הוא חייב
להיות רצוי על-ידי שני ההורים גם יחד.
לכן, כדאי מאוד להיעזר במטפל כדי לפרק את המשוואה האקסיומטית כמעט אצלך שילד=הוכחת אהבה, ולרדת ממנה בהקדם כדי שתהיה לך זוגיות.
