מתחילה
ארוך, אבל זו לא חכמה - אני מעתיקה מהפעמים הקודמות: יש לי שלושה ילדים מתוך 6 הריונות. בן 5, בן 3.5 ותינוקת בת 8 חודשים (התינוקת השנייה של הפורום
) הלידה שלה הייתה שנה וחודש אחרי האובדן המשמעותי מבין השלושה, והייתה מאוד מרגשת, מתקנת ומעצימה. שניים מהאובדנים שלי היו בשליש ראשון, והשלישי - קמתי בבוקר התל"מ עם צירים חזקים. מיהרתי לחדר לידה, וכשהגעתי התברר שלתינוקת כבר אין דופק, למרות שבלילה, עוד הרגשנו תנועות - כשבעלי הלך לישון, הוא שם את היד על הבטן שלי, התעוררתי, ובדיוק אז הרגשנו שנינו תנועה חזקה. ככל הנראה זו הייתה התנועה האחרונה שהיא נעה בחייה בדיעבד חשבתי שאולי זו הייתה תנועת הגסיסה - לפעמים בדיוק ברגע המוות יש פרכוס חזק כזה, ואז - מתרחש המוות. אף פעם לא אדע האם היא סבלה ובמשך כמה זמן. דבר כזה הוא מאוד נדיר, והרופאים בביה"ח מאוד התפלאו שהרגשתי תנועות בפרק זמן קרוב כ"כ למוות. בלידה התברר שחבל הטבור כרוך סביב צווארה וידה. יתכן שזו הייתה סיבת המוות. אך זה מוגדר כמוות מסיבה לא ידועה. ההריון של התינוקת שלי, המכונה שוקו, היה מלא בסערות, חלק סתם בדמיון שלי, אבל הרבה ממשיים - בטא מאוד גבוהה (כמעט 10,000 בשבוע איחור)- שהלחיצה אותי, כי כך היה גם בהריון של האובדן הלא מוסבר, CMV בתחילת ההריון (זיהום שניוני), צירצורים מוקדמים, מצג רוחבי שהיה מסוכן כי חבל הטבור היה בדיוק מעל לצוואר הרחם בלי שום דבר שיעצור אותו אם תתחיל פתיחה או ירידת מים (היא התהפכה ברגע שהגעתי לאשפוז - ילדה טובה ), וגולת הכותרת - כשבוע לפני הלידה - אקו לב עוברי שהצביע על מום קשה בלב. מום כחלוני (עם הלידה התינוק מכחיל, כי אינו מקבל אספקת חמצן) שמחייב ניתוח לב פתוח מייד עם הלידה. הרבה תפילות נאמרו כאן ובעולם "האמיתי", בדיקה חוזרת שללה את המום הקשה שאובחן, אבל לא שללה לגמרי מום קל ממנו. התינוקת שלי נולדה - בריאה, שלמה, ורודה, עם אפגר 10, ועם עוצמת קול שלא הייתה מביישת זמרת אופרה (דהיינו נושמת לחלוטין) עד היום כשאני חושבת על זה - אני מתרגשת. גם עכשיו אני כמעט בוכה. הלידה גרמה לכמה שינויים - ראשית, בחווית התיקון הגדולה. הלכתי לאותו בי"ח (במכוון), תכננתי גם ללבוש את אותו בגד - בסוף לא עשיתי את זה, כי אושפזתי בגלל מצוקה עוברית, באופן לא מתוכנן. בלידה שלי השתתפה גם מיילדת שהייתה בלידה ההיא. בחרתי שלא לקבל אפידורל - כמו אז. בקיצור - חזרתי ככל האפשר על הלידה הנוראית והחשוכה ההיא, אבל הפעם, התינוקת - בכתה וינקה (ושוב אני דומעת תוך כדי כתיבה....). הלידה לא מחקה את הכאב, אבל הוא קבל פרופורציות אחרות לגמרי. אני לא מרגישה היום אבל על האובדן. כבר אין את הכאב הקיומי הזה שמלווה בכל מקום וזמן. האובדן היה בעבר חלק מהותי מהגדרתי את עצמי, והיום - הפך לחלק מן העבר. ועוד עניין שהשתנה בעקבות הלידה - בעבר התינוקת שנפטרה הייתה עבורי תינוקת מושלמת. כאבתי את מותה של התינוקת המושלמת ביותר שיכלה להיות לי. היא הייתה עבורי מכותרת בכל המעלו הטובות וחסרת כל פגם - בדמיוני זו הייתה הילדה היפה ביותר, חכמה ומוצלחת מכל בחינה שהיא. האובדן נטל ממני את הפוטנציאל האינסופי שלה שלא ימומש אף פעם. אח"כ חשבתי על כך שרבות אחרות מתארות את התינוק שנולד מת במילים האלו "מושלם". השוקו שלי - שגם היא הייתה בציפיותי מושלמת ויחד עם זאת מציאותית, ומכח זאת - בהכרח אינה מושלמת (למשל - כשהיא נולדה חשדו בהיפוטוניה קלה). הלידה שלה אפשרה התמודדות עם החוסר של השלמות ההיא, כי הבנתי באופן מוחשי שאין שלמות. שגם אילו התינוקת המתה הייתה נולדת גם היא לא הייתה מושלמת לגמרי. אני מרגישה שאני מתקשה להסביר את זה - קודם הרגשתי שכל מה שהיה יכול להיותלי בילדה - נשלל ממני. עכשיו אני מבינה שנשלל ממני המון - הרי כל אחד מהילדים שלי הוא עולם ומלואו. פשוטו כמשמעו. אבל אני מפנימה שהאובדן לא היה של כל מאוויי ושאיפותי, אלא של ילד בשר ודם. אני מקווה שהצלחתי להסביר.