הפן החברתי
- פותח הנושא תרבד קפוא
- פורסם בתאריך
נושא כואב...
אז אולי ניפגש כבר ונפסיק לדבר על זה?...
קודם כל ברוכה הבאה רשמית! ולגבי השילוב החברתי. זו שאלה קשה וכואבת... הבן שלי באמת מסתדר הרבה יותר טוב עם חבר אחד או שניים (האמת? אף פעם לא חשבתי על העובדה שאולי זה בגלל הקושי השמיעתי) רשמית, אומרים לי שאין לו קשיים חברתיים... במציאות... מעגל החברים שלו מצטמצם בצורה הדרגתית, איטית וברורה... אין לי מושג מהו החלק של הלקות שמיעה בסיפור הזה. אצלנו יש גם ADHD, ולא מעט קשיים רגשיים...אני חושבת שהקשיים הרגשיים (שברור שחלק נכבד מהם מקורם בלקות שמיעה) הם אלו שפוגעים ביכולת שלו להסתדר חברתית... כשהיה קטן יותר, לא הרגשנו בקושי ספציפי...
אז אולי ניפגש כבר ונפסיק לדבר על זה?...
באמת שאלה מטרידה
אין ספק שאותי הנושא הטריד מאז ומעולם וממשיך להטריד. אני חושבת דבר ראשון שזה מאד תלוי בילד, בלי קשר לליקוי השמיעה. גם מקרב הילדים השומעים יש מופנמים יותר ופחות, אלימים יותר ופחות, חברותיים יותר ופחות. אין ספק שאם הילד לא שומע טוב או לא מדבר ברור זה יכול להשפיע. אצלנו החדשות הן טובות (טפו טפו טפו). מכשירי השמיעה מאד עוזרים ובזכותם הילדה שומעת מצוין ומדברת רגיל לגמרי. היא גם חברותית מטבעה ולכן משתלבת חברתית מצוין. עוד לא הגענו לגיל שצוחקים ומקווה שגם לא נגיע... אני חושבת שחשוב לתת דגש לשני דברים כדי לעזור לילד להשתלב: 1. מהפן הטכני, לראות שהמכשירים עובדים כמו שצריך. ילד שכל הזמן ישאל "מה", גם אם יסביר הכי טוב בעולם שיש לו בעית שמיעה, בסוף יתפס כחריג, לא יבין את הבדיחות ולילדים האחרים עלול להימאס. (קצת בדומה לעולה חדש שלא מבין את השפה ומרגיש קצת בחוץ). 2. מבחינת התפישה של המצב. צריך לדעת למצוא את השילוב העדין והנכון בין להיות פתוח עם השוני ולהסביר אותו לסביבה לבין לא לייצר לילד כל הזמן את התחושה שהוא חריג ושונה. לדעתי, אם מתייחסים למכשירים בחיבה, בהומור, ככלי עזר כמו משקפיים וזה מה שמשדרים לילד גם הבטחון העצמי שלו לא יפגע. בסופו של דבר ילדים "מריחים" הכל. ילד חסר בטחון ימשוך אליו אש וזה לא חייב להיות בגלל המכשירים. זה יכול להיות מכל סיבה שהיא. לסיכום הנאום, כמו שכבר כתבתי - אצלנו בינתיים עובר בשלום
אין ספק שאותי הנושא הטריד מאז ומעולם וממשיך להטריד. אני חושבת דבר ראשון שזה מאד תלוי בילד, בלי קשר לליקוי השמיעה. גם מקרב הילדים השומעים יש מופנמים יותר ופחות, אלימים יותר ופחות, חברותיים יותר ופחות. אין ספק שאם הילד לא שומע טוב או לא מדבר ברור זה יכול להשפיע. אצלנו החדשות הן טובות (טפו טפו טפו). מכשירי השמיעה מאד עוזרים ובזכותם הילדה שומעת מצוין ומדברת רגיל לגמרי. היא גם חברותית מטבעה ולכן משתלבת חברתית מצוין. עוד לא הגענו לגיל שצוחקים ומקווה שגם לא נגיע... אני חושבת שחשוב לתת דגש לשני דברים כדי לעזור לילד להשתלב: 1. מהפן הטכני, לראות שהמכשירים עובדים כמו שצריך. ילד שכל הזמן ישאל "מה", גם אם יסביר הכי טוב בעולם שיש לו בעית שמיעה, בסוף יתפס כחריג, לא יבין את הבדיחות ולילדים האחרים עלול להימאס. (קצת בדומה לעולה חדש שלא מבין את השפה ומרגיש קצת בחוץ). 2. מבחינת התפישה של המצב. צריך לדעת למצוא את השילוב העדין והנכון בין להיות פתוח עם השוני ולהסביר אותו לסביבה לבין לא לייצר לילד כל הזמן את התחושה שהוא חריג ושונה. לדעתי, אם מתייחסים למכשירים בחיבה, בהומור, ככלי עזר כמו משקפיים וזה מה שמשדרים לילד גם הבטחון העצמי שלו לא יפגע. בסופו של דבר ילדים "מריחים" הכל. ילד חסר בטחון ימשוך אליו אש וזה לא חייב להיות בגלל המכשירים. זה יכול להיות מכל סיבה שהיא. לסיכום הנאום, כמו שכבר כתבתי - אצלנו בינתיים עובר בשלום
טרם נאלצנו להתמודד עם הנושא...
הבת שלי נמצאת בגן יחד עם ילדים שאינם מרכיבים מכשירי שמיעה. יכול להיות שמפאת גילה הצעיר, טרם נאלצנו להתמודד עם נושא זה (כאמא, הוא נושא כאוב למדי...) אך - חשוב לציין מספר דברים: 1. אנחנו מתייחסים למכשירים כמו שלאחרים יש משקפיים (ואני יודעת טוב מאוד שההגדרה אינה נכונה, אך היא מתאימה לגיל הצעיר של הילדים - לטעמי) 2. אנחנו לא חיים "סביב המכשירים". המכשירים הם חלק מאיתנו אך לא העיקר 3. אנחנו לא מסתירים את המכשירים (ובאסיפת ההורים הבאה פשוט אומר להורים החדשים "מכשירי השמיעה עוזרים לביתי לשמוע טוב יותר. הם לא אוהבים חול ומים וזהו... לא דורשים טיפול או התייחסות מיוחדת (כמובן שההסבר הוא פשטני למדי). אני חושבת שבעצם הניסיון לא לעשות מהמכשירים Issue, הוא לא יהפוך לכזה. (או שאני נאיבית... ימים יגידו...)
הבת שלי נמצאת בגן יחד עם ילדים שאינם מרכיבים מכשירי שמיעה. יכול להיות שמפאת גילה הצעיר, טרם נאלצנו להתמודד עם נושא זה (כאמא, הוא נושא כאוב למדי...) אך - חשוב לציין מספר דברים: 1. אנחנו מתייחסים למכשירים כמו שלאחרים יש משקפיים (ואני יודעת טוב מאוד שההגדרה אינה נכונה, אך היא מתאימה לגיל הצעיר של הילדים - לטעמי) 2. אנחנו לא חיים "סביב המכשירים". המכשירים הם חלק מאיתנו אך לא העיקר 3. אנחנו לא מסתירים את המכשירים (ובאסיפת ההורים הבאה פשוט אומר להורים החדשים "מכשירי השמיעה עוזרים לביתי לשמוע טוב יותר. הם לא אוהבים חול ומים וזהו... לא דורשים טיפול או התייחסות מיוחדת (כמובן שההסבר הוא פשטני למדי). אני חושבת שבעצם הניסיון לא לעשות מהמכשירים Issue, הוא לא יהפוך לכזה. (או שאני נאיבית... ימים יגידו...)
שילוב בגן רגיל
שלום לכולם! הנושא של השתלבות בגן רגיל ובחברת ילדים שומעים באמת נוגעת לכולנו. הבן שלי בן 6 משולב בחינוך הרגיל מגיל 3 . אף פעם לא הרגשנו והוא לא הרגיש כחריג. בסביבות גיל ארבע כשעבר מגן מיחא לגן רגיל שאל בעצמו למה רק לו יש מכשירים וענינו לו שהאזניים שלו לא שומעות מספיק טוב והמכישרים עוזרים לו. הייתה תקופה שהנושא העסיק אותו אבל זה חלף . היום הוא מסביר לכולם על נושא המכשירים בחופשיות בתחילת שנת הלימודים ותמיד הצוות מדווח שהוא ילד מקובל חברתית , משחק גם בקבוצה וגם בזוג. אני חושבת שכמו שיש ילדים שומעים שמסתדרים יותר בקבוצות או עם בר בודד כך גם ילדים עם לקות שמיעה. זה נכון שרמת השמיעה יכולה להשפיע על יכולת משחק בקבוצה, אבל עם השמיעה טובה זה תלוי בילד וביכולות החברתיות שלו. פעם השתתפתי בהרצאה שהסבירה את הקשר של יכולת שמיעה מרחוק להתפתחות של תיאוריה של המוח שקשורה ליכולת הבנת האחר וליכולת הבנת קשרים חברתיים. את המיומהויות החברתיות ילדים שומעים לומדים בתוך צפייה באחרים ושמיעה של מה שהם אומרים (סודות למשל ) ילד שלא שומע טוב מרחוק מוגבל ביכולת להסיק מסקנות על מצבים חברתיים וייתכן שתפקודו החברתי יושפע על כך. כדאי לעבוד על שמיעה טובה מרחוק כמה שאפשר. בהצלחה לכולם! ויקי
שלום לכולם! הנושא של השתלבות בגן רגיל ובחברת ילדים שומעים באמת נוגעת לכולנו. הבן שלי בן 6 משולב בחינוך הרגיל מגיל 3 . אף פעם לא הרגשנו והוא לא הרגיש כחריג. בסביבות גיל ארבע כשעבר מגן מיחא לגן רגיל שאל בעצמו למה רק לו יש מכשירים וענינו לו שהאזניים שלו לא שומעות מספיק טוב והמכישרים עוזרים לו. הייתה תקופה שהנושא העסיק אותו אבל זה חלף . היום הוא מסביר לכולם על נושא המכשירים בחופשיות בתחילת שנת הלימודים ותמיד הצוות מדווח שהוא ילד מקובל חברתית , משחק גם בקבוצה וגם בזוג. אני חושבת שכמו שיש ילדים שומעים שמסתדרים יותר בקבוצות או עם בר בודד כך גם ילדים עם לקות שמיעה. זה נכון שרמת השמיעה יכולה להשפיע על יכולת משחק בקבוצה, אבל עם השמיעה טובה זה תלוי בילד וביכולות החברתיות שלו. פעם השתתפתי בהרצאה שהסבירה את הקשר של יכולת שמיעה מרחוק להתפתחות של תיאוריה של המוח שקשורה ליכולת הבנת האחר וליכולת הבנת קשרים חברתיים. את המיומהויות החברתיות ילדים שומעים לומדים בתוך צפייה באחרים ושמיעה של מה שהם אומרים (סודות למשל ) ילד שלא שומע טוב מרחוק מוגבל ביכולת להסיק מסקנות על מצבים חברתיים וייתכן שתפקודו החברתי יושפע על כך. כדאי לעבוד על שמיעה טובה מרחוק כמה שאפשר. בהצלחה לכולם! ויקי
בוגרת
הכריזו על הפורום החדש, אז כלק"שית בוגרת הסתקרנתי ונכנסתי "רק לרגע" לראות מה קורה פה... יפה, יפה, מאוד מעניין! מאחלת הרבה הצלחה. נראה לי שהדבר הכי טוב שיכול לעשות הורה שרוצה לדעת יותר על הצד החברתי והרגשי של החיים כילד לק"ש זה פשוט מאוד - לדבר עם בוגרים. יש מקומות שבהם אפשר ליצור קשר עם בוגרים או להפגש ככה, כבדרך אגב: 1. שמע תל אביב - בניגוד לשמע ירושלים, שמע תל אביב משקיע הרבה מאוד בפעילות חברתית ולכן גם אפשר לפגוש שם בוגרים שחוזרים כדי להתנדב עם הצעירים ולשמש מדריכים. מדובר בבוגרים מכל קשת השמיעה ומכל קשת אפשרויות השימוש בשפה: לא מעט מדברים גם שפת סימנים בכיף ובשמחה לצד שימוש בשפה מדוברת "רגילה". חלק מדברים רק שפה מדוברת. חלק למדו אך ורק בבתי ספר "רגילים", וחלק עברו דרך מסגרות משולבות כמו תיכון מקיף יהוד - אפשרות מאוד מעניינת למי שדואג במיוחד לשילוב החברתי של הילד שלו. אני אישית לא דוברת שפת סימנים. יש לי חברים שכן, ויש לי חברים שלא. 2. ארגון "בקול" למען כבדי שמיעה ומתחרשים בישראל - זהו בעצם השלב שאחרי "שמע". ארגון זה מכוון לאוכלוסיה מעל גיל 18, וניתן לקבל שם לא מעט מידע על מידת השילוב של בוגרים לק"ש בחברה השומעת מכל מיני בחינות. ההנהלה בעצמה מורכבת מלק"ש, כאלה עם שתל וכאלה שלא עברו ניתוח שתל, כך שאפשר לקבל כל מיני נקודות מבט ואולי גם להוריד קצת את מפלס הבהלה לגבי יכולת ההשתלבות העתידית של הילד שלכם בחברה. השניים לעיל הם רק דוגמאות. יש גם ארגונים אחרים ומסגרות אחרות. ברמה האישית, עליי לציין שלא סבלתי מעולם מהצקות על רקע השמיעה שלי. יש לי חברים שכן סבלו מכך. אני נוטה להאמין שיש הרבה מאוד חשיבות למה שהילד עצמו מקרין לסביבה: אם אתם, כהורים, לא תעמידו את ליקוי השמיעה כמאפיין מרכזי של אישיותו של הילד, גם הילד אולי לא יעשה זאת. מבחינתי, ליקוי השמיעה אמנם השפיע על הרבה דברים (מה לעשות, הוא שם! ואי אפשר להתעלם מזה), אבל הוא לא מגדיר אותי כבן אדם. אז אני נחמדה או לא נחמדה, אוהבת X Y Z שונאת A B C, ואדישה לגמרי ל 1 2 3 - הדברים הללו לא באמת מוגדרים על ידי השמיעה שלי, נכון? גם אצל הילד שלכם לא. כמו שציינו הורים אחרים, ללק"ש קשה יותר בקבוצה. זה נכון - גם אני לא עוקבת אחרי כל מה שאומרים בקבוצה. אז מה? גם שומעים מקבלים את הסיפוק החברתי הגדול ביותר מקשרים אישיים יותר, והקבוצה היא משהו שבדרך כלל משחק תפקיד פחות אישי. אם לילד שלכם יש איזה שני חברים שאיתם הוא עושה כל מיני דברים, ומנגד הוא לא פוחד להשתתף בקבוצה גם אם הוא לא שומע הכל, נראה לי שהוא בסדר גמור. מה שכן, לא מזיק בכלל לשמור על קשר עם ילדים לקויי שמיעה אחרים בני אותו גיל. לי אישית זה מאוד מאוד מאוד תרם: היה עם מי לחלוק דברים שקורים רק ללק"ש, והיה עם מי ללמוד שליקוי שמיעה הוא לא סוף העולם. נכון שכל הורה רוצה שהילד שלו ישתלב בחברה ולא יחיה בבועה של לק"ש בלבד - צודק! אבל גם בועה של שומעים בלבד היא לא בריאה לגמרי. לדעתי איזון של חברים משני צידי המטבע ופעילות חברתית בשני סוגי החברה נותנים הרבה יותר אפשרות לילד להתפתח ומאפשרים לו למצוא יותר חברים. אוסיף ואציין שהערות לא נעימות, מזלזלות או מתנשאות מצד הורים ומחנכים זכורים לי הרבה יותר ופגעו בי הרבה יותר מאשר הערות מילדים אחרים. פגשתי כבר לק"ש שפוחדים ללכת ללמוד באוניברסיטה או לנסוע לחו"ל לבד בעקבות המשוב שקיבלו ממבוגרים דווקא. כאשר את או אתה ילדים קטנים, חוסר אמונה של מבוגר ביכולתך לעשות משהו (למשל, ללמוד אנגלית, לנגן בכלי נגינה, או ללמוד מקצוע מסוים) מטיל צל הרבה יותר גדול מאשר ספקנות של ילד אחר בן גילך בנוגע ליכולותיך. זה לא אומר שצריך לתת לילד שלכם לעשות כל דבר מטורף שעולה על דעתו,מדובר כאן באיזון בין הגיון פשוט ליחס של כבוד לבן אדם, גם בן אדם קטן, ואולי גם בנסיון מודע לא להפוך את ליקוי השמיעה לפיל לבן שמראש קובע מה הילד יעשה או לא יעשה בחיים ומונע ממנו להתנסות (וללמוד מהכשלון או מההצלחה, מה שיוצא). . לבסוף - בלי פאניקה. כך או אחרת, כולנו גדלים בסוף ונדמה לי שגם מספיק שומעים חסרי כל מוגבלות פיזית משלמים לפסיכולוג.
הכריזו על הפורום החדש, אז כלק"שית בוגרת הסתקרנתי ונכנסתי "רק לרגע" לראות מה קורה פה... יפה, יפה, מאוד מעניין! מאחלת הרבה הצלחה. נראה לי שהדבר הכי טוב שיכול לעשות הורה שרוצה לדעת יותר על הצד החברתי והרגשי של החיים כילד לק"ש זה פשוט מאוד - לדבר עם בוגרים. יש מקומות שבהם אפשר ליצור קשר עם בוגרים או להפגש ככה, כבדרך אגב: 1. שמע תל אביב - בניגוד לשמע ירושלים, שמע תל אביב משקיע הרבה מאוד בפעילות חברתית ולכן גם אפשר לפגוש שם בוגרים שחוזרים כדי להתנדב עם הצעירים ולשמש מדריכים. מדובר בבוגרים מכל קשת השמיעה ומכל קשת אפשרויות השימוש בשפה: לא מעט מדברים גם שפת סימנים בכיף ובשמחה לצד שימוש בשפה מדוברת "רגילה". חלק מדברים רק שפה מדוברת. חלק למדו אך ורק בבתי ספר "רגילים", וחלק עברו דרך מסגרות משולבות כמו תיכון מקיף יהוד - אפשרות מאוד מעניינת למי שדואג במיוחד לשילוב החברתי של הילד שלו. אני אישית לא דוברת שפת סימנים. יש לי חברים שכן, ויש לי חברים שלא. 2. ארגון "בקול" למען כבדי שמיעה ומתחרשים בישראל - זהו בעצם השלב שאחרי "שמע". ארגון זה מכוון לאוכלוסיה מעל גיל 18, וניתן לקבל שם לא מעט מידע על מידת השילוב של בוגרים לק"ש בחברה השומעת מכל מיני בחינות. ההנהלה בעצמה מורכבת מלק"ש, כאלה עם שתל וכאלה שלא עברו ניתוח שתל, כך שאפשר לקבל כל מיני נקודות מבט ואולי גם להוריד קצת את מפלס הבהלה לגבי יכולת ההשתלבות העתידית של הילד שלכם בחברה. השניים לעיל הם רק דוגמאות. יש גם ארגונים אחרים ומסגרות אחרות. ברמה האישית, עליי לציין שלא סבלתי מעולם מהצקות על רקע השמיעה שלי. יש לי חברים שכן סבלו מכך. אני נוטה להאמין שיש הרבה מאוד חשיבות למה שהילד עצמו מקרין לסביבה: אם אתם, כהורים, לא תעמידו את ליקוי השמיעה כמאפיין מרכזי של אישיותו של הילד, גם הילד אולי לא יעשה זאת. מבחינתי, ליקוי השמיעה אמנם השפיע על הרבה דברים (מה לעשות, הוא שם! ואי אפשר להתעלם מזה), אבל הוא לא מגדיר אותי כבן אדם. אז אני נחמדה או לא נחמדה, אוהבת X Y Z שונאת A B C, ואדישה לגמרי ל 1 2 3 - הדברים הללו לא באמת מוגדרים על ידי השמיעה שלי, נכון? גם אצל הילד שלכם לא. כמו שציינו הורים אחרים, ללק"ש קשה יותר בקבוצה. זה נכון - גם אני לא עוקבת אחרי כל מה שאומרים בקבוצה. אז מה? גם שומעים מקבלים את הסיפוק החברתי הגדול ביותר מקשרים אישיים יותר, והקבוצה היא משהו שבדרך כלל משחק תפקיד פחות אישי. אם לילד שלכם יש איזה שני חברים שאיתם הוא עושה כל מיני דברים, ומנגד הוא לא פוחד להשתתף בקבוצה גם אם הוא לא שומע הכל, נראה לי שהוא בסדר גמור. מה שכן, לא מזיק בכלל לשמור על קשר עם ילדים לקויי שמיעה אחרים בני אותו גיל. לי אישית זה מאוד מאוד מאוד תרם: היה עם מי לחלוק דברים שקורים רק ללק"ש, והיה עם מי ללמוד שליקוי שמיעה הוא לא סוף העולם. נכון שכל הורה רוצה שהילד שלו ישתלב בחברה ולא יחיה בבועה של לק"ש בלבד - צודק! אבל גם בועה של שומעים בלבד היא לא בריאה לגמרי. לדעתי איזון של חברים משני צידי המטבע ופעילות חברתית בשני סוגי החברה נותנים הרבה יותר אפשרות לילד להתפתח ומאפשרים לו למצוא יותר חברים. אוסיף ואציין שהערות לא נעימות, מזלזלות או מתנשאות מצד הורים ומחנכים זכורים לי הרבה יותר ופגעו בי הרבה יותר מאשר הערות מילדים אחרים. פגשתי כבר לק"ש שפוחדים ללכת ללמוד באוניברסיטה או לנסוע לחו"ל לבד בעקבות המשוב שקיבלו ממבוגרים דווקא. כאשר את או אתה ילדים קטנים, חוסר אמונה של מבוגר ביכולתך לעשות משהו (למשל, ללמוד אנגלית, לנגן בכלי נגינה, או ללמוד מקצוע מסוים) מטיל צל הרבה יותר גדול מאשר ספקנות של ילד אחר בן גילך בנוגע ליכולותיך. זה לא אומר שצריך לתת לילד שלכם לעשות כל דבר מטורף שעולה על דעתו,מדובר כאן באיזון בין הגיון פשוט ליחס של כבוד לבן אדם, גם בן אדם קטן, ואולי גם בנסיון מודע לא להפוך את ליקוי השמיעה לפיל לבן שמראש קובע מה הילד יעשה או לא יעשה בחיים ומונע ממנו להתנסות (וללמוד מהכשלון או מההצלחה, מה שיוצא). . לבסוף - בלי פאניקה. כך או אחרת, כולנו גדלים בסוף ונדמה לי שגם מספיק שומעים חסרי כל מוגבלות פיזית משלמים לפסיכולוג.
אנחנו מרגישים קושי מאז הכניסה לבי"ס
כל עוד היינו בגן, הדברים הלכו חלק מאד, יחסית. גם מבחינת הקשר עם החברים, גם מבחינת היחס של הילדים האחרים למכשיר וגם מבחינת ההתמודדות עם הגננת (אנחנו משתמשים גם במכשיר FM, שדורש שת"פ מהצוות). העלייה לכיתה א חשפה את הילד על מכשיריו להרבה יותר עיניים ותגובות. חדשות, ביקורתיות, חלקן רעות. הרבה גם טובות ומפרגנות. בגדול, התחושה שלי היא שהוא מוציא כ"כ הרבה אנרגיה על ההתאקלמות בכיתה א (לא כילד לקוי שמיעה, אלא בכלל כילד בכיתה א) שאין לו מספיק אנרגיה להשקיע במה שהכי קשה לו - קשרים חברתיים - וזה בא לידי ביטוי דווקא כשהצד החברתי הופך להיות חשוב יותר ויותר. הלוואי והיה קיים אותו היקף של ידע ואנשי מקצוע בתחום של השילוב החברתי כפי שהוא קיים היום בתחום הטכנולוגי והשמיעתי.
כל עוד היינו בגן, הדברים הלכו חלק מאד, יחסית. גם מבחינת הקשר עם החברים, גם מבחינת היחס של הילדים האחרים למכשיר וגם מבחינת ההתמודדות עם הגננת (אנחנו משתמשים גם במכשיר FM, שדורש שת"פ מהצוות). העלייה לכיתה א חשפה את הילד על מכשיריו להרבה יותר עיניים ותגובות. חדשות, ביקורתיות, חלקן רעות. הרבה גם טובות ומפרגנות. בגדול, התחושה שלי היא שהוא מוציא כ"כ הרבה אנרגיה על ההתאקלמות בכיתה א (לא כילד לקוי שמיעה, אלא בכלל כילד בכיתה א) שאין לו מספיק אנרגיה להשקיע במה שהכי קשה לו - קשרים חברתיים - וזה בא לידי ביטוי דווקא כשהצד החברתי הופך להיות חשוב יותר ויותר. הלוואי והיה קיים אותו היקף של ידע ואנשי מקצוע בתחום של השילוב החברתי כפי שהוא קיים היום בתחום הטכנולוגי והשמיעתי.
קושי חברתי
אכן זהו נושא כאוב. אך אני לא יודעת אם קיים אותו היקף של אנשי מקצוע, אבל בהחלט קיימים אנשי מקצוע שאמורים לעזור בתחום. האם הילד עבר ועדת שילוב? האם הוא מקבל עזרה לימודית כלשהי בנושף לטיפול של קלינאית? האם אתם שייכים לשמע או לאירגון כלשהו שיכול להפנות אתכם לאיש מקצוע? יש לבן שלי מורה פרטית מטעם שמע שמגיעה אליו פעמיים בשבוע. אין לו קשיים לימודיים אבל היא בהחלט מהווה עבורנו כתובת כשיש קשיים...
אכן זהו נושא כאוב. אך אני לא יודעת אם קיים אותו היקף של אנשי מקצוע, אבל בהחלט קיימים אנשי מקצוע שאמורים לעזור בתחום. האם הילד עבר ועדת שילוב? האם הוא מקבל עזרה לימודית כלשהי בנושף לטיפול של קלינאית? האם אתם שייכים לשמע או לאירגון כלשהו שיכול להפנות אתכם לאיש מקצוע? יש לבן שלי מורה פרטית מטעם שמע שמגיעה אליו פעמיים בשבוע. אין לו קשיים לימודיים אבל היא בהחלט מהווה עבורנו כתובת כשיש קשיים...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.