הסיפור שלי
הי בנות
ההודעה נכתבה כתגובה למיכל שביקשה לשמוע סיפורי הצלחה , אבל אז הבנתי שאני צריכה לתת אותו לכולן פה.
הי מיכל
זה מדהים , הייתי במקום שלך , במצב של חוסר וודאות ייאוש ותסכול , מחפשת ברשת סיפורי הצלחה כדי להאחז במשהו ושום סיפר לא באמת ענה לי .
אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שברגע ש"אעבור" את זה , זה מה שאעשה.
אז אתחיל מהסוף, היום שנה ושמונה אחרי לידת בת בריאה ומדהימה ,
החלטתי להכנס ולקיים את מה שהבטחתי .
והנה ההודעה שלך קפצה וזה מדהים וכנראה של מקרי.
אז ככה, וזה הולך להיות ארוך
שמי הילה .
לפני חדשים חגגתי בת 40.
הסיפור שלי מתחיל בגיל 27 , התחברתי במקום עבודה עם אשה מבוגרת אם לילד אחד ששיתפה אותי כי עברה 7 הפלות רצופות בשלבים מאוחרים בשל ירידת מים עד שהביאה את בנה היחיד.
בגיל 28 , הריון ראשון התלהבות התרגשות וגם לחץ מסויים שלא יקרה משהו ... מגיעים לבדיקת דופק ואז נתקלים במבט הזה המוטרד "הדופק חלש" , יכול להיות 50 50. אני שבמהותי לחוצה כבר הספדתי ולא הצלחתי לראות שביב של תקווה ובאמת אחרי שבועיים , זה סופי , אין דופק וצריך להוריד.
עם תסכול ועצב קשים , תחושת לבד (כי בתחושה הבן זוג לא לוקח את זה כמוני) , לא מוכנה לוותר . במהלך תקופה של חצי שנה נכנסת במקרה לאיזה סדנת מודעות שבמהלכה נכנסת להריון נוסף ושלם שמסתיים בלידת ביתי הבכורה - קראתי לה רון (היום השמח והמאושר ביותר בחיי ), היום בדיעבד מבינה שעם שחרור הלחצים והפחדים בתפיסה , בתודעה ברוח הסדנא היה לזה חלק משמעותי בסוף הטוב.
כשבתי היתה בת חצי שנה נכנסתי להריון שני , בשבוע 11 באמצע העבודה דימומים מטורפים , מוצאת את עצמי רצה עם מכנסי ג'ינס ספוגות בדם שלא מפסיק לרדת לבית החולים .
בבית החולים , עם שביב תקווה שזה לא הסוף , מודיעים לי כי עדיין יש דופק אבל הפרדות קרומים רצינית ובשלב זה יש סיכוי שהעובר ישרוד בתקווה שההפרדות תקטן, כשבעינהם משדרים פסימיות . באותו יום הגיע רופא מכר של אבא שלי , אני זוכרת שאמר לי שהתפקיד שלו זה להציל לי את ההריון הזה והוא מבקש שארגע והוא סיפר לי סיפורים כמו המקרה שלי שהסתיימו בטוב .
שכבתי כ- 3 שבועות ביית החולים , הדימום לאט לאט הפסיק ושוחררתי לבית.
עם הרבה חששות אבל גם עם אמונה שיהיה טוב וגם פועלת בשביל זה (למשל העסקתי משהי שתטפל בבתי , שתרים אותה, הרבה מנוחה גם כשהרופאים אומרים שלא צריך) המשכתי את ההריון כשבאמצע גילו חשש לוריד טבורי מורחב (הרופא ביקש בכל לשון של בקשה שלא אקרא על זה באינטרנט וזה מה שעשית) בשבוע 38 עם זירוז ילדתי את בני , קראתי לו אור איל (האיר את חדר הלידה , איל - הבטחתי לעצמי שאם הוא שורד את ההריון עם ההפרדות קרומים הוא צריך לקבל משמעות של חזק ואיל עם י אחת זה חזק) .
כשאור היה בן 3 החלטנו להרחיב לילד שלישי , ככה בעיני ראיתי "משפחה" ,
התחלנו ונקלטנו. באותו זמן עבדתי במקום שהיה לי לא טוב בו ובכלל כאמא לשני ילדים קטנים ובן זוג שעובד עד מאוחר היה לי מאד קשה .
ההריון התחיל , יש לציין שבכל ההריונות ההתחלה קשה ברמות של חולה קשה , דכאונית לא מסוגלת לקום מהמיטה ולתפקד , עובדה זו הקשתה גם על בעלי שעיקר הנטל בטיפול בילדים נפל בעיקר עליו ומתחים ביננו לא חסרו.
ככה עבר לו שליש ראשון ובשבוע 13 כשאני יושבת בעבודה אני מרגישה רטיבות ,
מהשלב הזה התחלתי "רומן " בהמשך של שנים עם "ד"ר גוגל".
קראתי שרטיבות זה לא טוב , רצתי לשירותים התחלתי לבדוק ראיתי דימום דליל (סליחה על התיאור) ומיד עלה לי בראש גם הסיפור של החברה לעבודה בתחילת דרכי. רצתי למוקד האשה , אולטראסואנד , הכל תקין (כנראה זו בת אמרו לי)
אבל לא מרגישה טוב , מרגישה בעלפון , ובמקרה לאחר יומיים גם ככה בבדיקת רופא ושם על כיסא הטכנאית מתחיל הסרט....
רואים דופק אבל אין מים, בקושי רואים את העובר כי הכל לוחץ , אותו רופא להריון בסיכון גבוה שאני אצלו "בפרוטקציה " כי לא באמת צריך , זה שהציל לי את ההריון הקודם , מודיע לי בלב כבד שאין לו מושג למה ובשלב כזה , ואני עוד בתמימות ושאלות של איך מייצרים מים , אבל זהו נגמר חייבים להוריד ובאותו זמן הנוהל בהדסה שבשלב זה תבוצע "לידה" ואחר כך גרידה.
הכל מהיר מחשש לזיהום וכמו סרט בלהות רע מאד זה קורה .
אני זוכרת שהייתי כל כך בשוק שהאחות נכנסה ואמרה לי שאני יכולה גם לבכות , רק אז נפל האסימון שזה באמת נגמר.
חופשה קצרה וחזרה לעבודה למבטים מרחמים , תחושת עצב וקושי עצום .
לא מוותרת לאחר חצי שנה הריון נוסף , מחליטה לשנות רופא , בעבודה ממשיך להיות קשה מכל בחינה , הפעם הרבה חרדות , פוחדת להיכנס לשירותים , מכווצת מלחץ מגיעה לשבוע 14 , עברתי את השלב שנפל , הקלה מסוימת , אבל עדיין חרדה ואז שבועיים לפני זה מתחיל , מרגישה רטיבות , מתחילה לרוץ לעוד רופאים עוד חדרי מיון בבתי חולים שונים, רואה את אותו סרט , מרגישה את כל הרופאים אדישים ואני צועקת חברה זה אותו סיפור!!!
בודקים אותי ויש מים והכל תקין אבל יש דימום קל ומשהו לא מרגיש לי תקין , כולם עושים ממני משוגעת . שבועיים מאותו רגע , ירידת מים מאד ברורה בבוקר , הולכת לבדוק מיד , מצחיק שעדיין נראה הכל תקין , הולכת לעבודה באפיסת כוחות , עוזבת באמצע יום , בדיקה נוספת ואכן אותו סרט ... עם עובר גדול יותר (אמרו לי שזה בן ) בשבוע 16 צריכה להוריד. הפעם בוחרת בית חולים שלא עושה "לידה" אלא ישר גרידה. 3 חודשים אחר כך , לא נגמר , השאירו שארית שלייה , צריכה לעשות לסטרסקופיה להוציא את זה.
בזמן הזה נכנסת לטרוף , לא מוכנה לוותר רוצה את זה בכל מחיר , כולם אומרים יש לך בן ובת תרפי ואני לא רואה כלום , לא מוותרת , כל העיסוק שלי סביב זה, כל הסיפורים שלי סביב זה , כועסת על רופאים ועל העולם כמו ילד קטן שלקחו לו צעצוע שרוקע ברגליו , נעול ולא שומע כלום, עזבתי את העבודה ולא עבדתי.
ככה נכנסתי להריון הבא ,הריון עם דימומים שהתחיל מחשש להריון חוץ רחמי , אשפזו אותי 3 שבועות בבית חולים מדממת עם מעקב בטא כשבסוף נצפה שק בתוך הרחם (מהלחץ המטורף עשיתי בדיקת הריון מרגע לפני שנקלטתי )
חוזרת לרופא הראשון , מרגישה אותו פחות מרגיע, פחות מגוייס (היום מבינה ששגעתי אותו) , ככה עם לחץ מטורף ללא עבודה משגעת את עצמי ואת הפסיכולוגית , מגיעה לשבוע 13 והסרט עם הבן חוזר על עצמו , הפרדות שליה , אשפוז , העובר (בת אמרו לי) לא שורד , שבוע 15 הפעם אין דופק וזהו מורידים.
שבועיים לפני חמתי נפטרה , בעלי היה באבלו ובאותה נקודה אין תחושת לבד יותר גדולה.
במצב של תשישות ואפיסת כוחות אוספת את השברים , ממשיכה בטיפול נפשי מוצאת מקום עבודה קרוב לבית ונעים , מבינה שעכשיו מרפה , הגוף והנפש עייפים למרוץ נוסף , העצב מלווה תמיד , אבל מנסה להנות מהיש ותחושת ההרפיה טובה יותר (במקביל בודקת/קוראת פה ושם אם יש בכלל תקווה בעניין שלי , אם יש סיפור דומה). ככה כשנתיים עוברות להן , מסביבי כולן כבר בנו את "המשפחה האידיאלית" (עבורי) .
ואז עמיתה לעבודה נכנסת להריון , בשיחה חטופה בשל סקרנות שלה אני מגוללת את סיפורי והיא מספרת שהיא בת לאמא שעברה 5 הפלות בינה לבין אחיה, שמנהלת מרפאה של רופא מדהים בהריון בסיכון , ביקשה ואפילו הציקה שאדבר איתה. אמרתי שהרמתי ידיים , אבל הלב שם לא נרגע , האמא התקשרה אלי בערב , ביקשה שאגיע לייעוץ לקבל עוד חוות דעת.
הלכתי , ד"ר בועז ויס , הודה שהמקרה שלי הוא עצוב , שלא טופל כמו שצריך , שבאמת הייתה אדישות בנה לי תכנית עבודה , בהסתמך על חוות דעת של קופרמינץ וכארפ אליהן פניתי לאחר ההפלה האחרונה.
חושבת , מתייעצת עם הבעל "זה הגוף שלך , תחליטי את" ומחליטה ללכת על זה.
אבל הפעם אני מחליטה לנהל את העניין לא להיות יותר בחוסר וודאות , הולכת על כל האפשרויות בהבנה שאם לא הולך אני בהשלמה שניסיתי הכל לפני שהרמתי ידיים. הפעם לא מצליחה להיקלט ובאופן מוזר לא נלחצת , שמחה על כך , כי אם יש אפשרות שהבעיה בעובר אז נוכל לכוון את זה כך שייקלט הזרע "המובחר"
ערב כיפור , עשינו הזרעה עם השבחה לזרע , אני מאד רגועה ויודעת שיהיה בסדר, באמת היה בסדר ונקלטנו. במקביל , עשיתי דיקור , טיפול נפשי , בהתאם לתכנית העבודה הבעל הזריק קלקסן מניעתי (כי לא הוכחה קרישיות) בכל יום ,קיבלתי אנטיביוטיקה , קיבלתי כדורים מיובאים שאין בסל לבחילות הקשות (ההריון הכי קל מהבחינה הזאת), בשבוע 12 קשירת צוואר רחם ,ככה מלווה במקום עבודה מדהים ותומך בצעד צעד עם הרבה רוגע ועבודה של דמיון מודרך וחשיבה חיובית , אני מגיעה לסוף!! בשבוע 39+1 יולדת בלידה מדהימה את בתי עדי ומודה לאל!!!!!
בנות תרפו , תדמיינו א
הי בנות
ההודעה נכתבה כתגובה למיכל שביקשה לשמוע סיפורי הצלחה , אבל אז הבנתי שאני צריכה לתת אותו לכולן פה.
הי מיכל
זה מדהים , הייתי במקום שלך , במצב של חוסר וודאות ייאוש ותסכול , מחפשת ברשת סיפורי הצלחה כדי להאחז במשהו ושום סיפר לא באמת ענה לי .
אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שברגע ש"אעבור" את זה , זה מה שאעשה.
אז אתחיל מהסוף, היום שנה ושמונה אחרי לידת בת בריאה ומדהימה ,
החלטתי להכנס ולקיים את מה שהבטחתי .
והנה ההודעה שלך קפצה וזה מדהים וכנראה של מקרי.
אז ככה, וזה הולך להיות ארוך
שמי הילה .
לפני חדשים חגגתי בת 40.
הסיפור שלי מתחיל בגיל 27 , התחברתי במקום עבודה עם אשה מבוגרת אם לילד אחד ששיתפה אותי כי עברה 7 הפלות רצופות בשלבים מאוחרים בשל ירידת מים עד שהביאה את בנה היחיד.
בגיל 28 , הריון ראשון התלהבות התרגשות וגם לחץ מסויים שלא יקרה משהו ... מגיעים לבדיקת דופק ואז נתקלים במבט הזה המוטרד "הדופק חלש" , יכול להיות 50 50. אני שבמהותי לחוצה כבר הספדתי ולא הצלחתי לראות שביב של תקווה ובאמת אחרי שבועיים , זה סופי , אין דופק וצריך להוריד.
עם תסכול ועצב קשים , תחושת לבד (כי בתחושה הבן זוג לא לוקח את זה כמוני) , לא מוכנה לוותר . במהלך תקופה של חצי שנה נכנסת במקרה לאיזה סדנת מודעות שבמהלכה נכנסת להריון נוסף ושלם שמסתיים בלידת ביתי הבכורה - קראתי לה רון (היום השמח והמאושר ביותר בחיי ), היום בדיעבד מבינה שעם שחרור הלחצים והפחדים בתפיסה , בתודעה ברוח הסדנא היה לזה חלק משמעותי בסוף הטוב.
כשבתי היתה בת חצי שנה נכנסתי להריון שני , בשבוע 11 באמצע העבודה דימומים מטורפים , מוצאת את עצמי רצה עם מכנסי ג'ינס ספוגות בדם שלא מפסיק לרדת לבית החולים .
בבית החולים , עם שביב תקווה שזה לא הסוף , מודיעים לי כי עדיין יש דופק אבל הפרדות קרומים רצינית ובשלב זה יש סיכוי שהעובר ישרוד בתקווה שההפרדות תקטן, כשבעינהם משדרים פסימיות . באותו יום הגיע רופא מכר של אבא שלי , אני זוכרת שאמר לי שהתפקיד שלו זה להציל לי את ההריון הזה והוא מבקש שארגע והוא סיפר לי סיפורים כמו המקרה שלי שהסתיימו בטוב .
שכבתי כ- 3 שבועות ביית החולים , הדימום לאט לאט הפסיק ושוחררתי לבית.
עם הרבה חששות אבל גם עם אמונה שיהיה טוב וגם פועלת בשביל זה (למשל העסקתי משהי שתטפל בבתי , שתרים אותה, הרבה מנוחה גם כשהרופאים אומרים שלא צריך) המשכתי את ההריון כשבאמצע גילו חשש לוריד טבורי מורחב (הרופא ביקש בכל לשון של בקשה שלא אקרא על זה באינטרנט וזה מה שעשית) בשבוע 38 עם זירוז ילדתי את בני , קראתי לו אור איל (האיר את חדר הלידה , איל - הבטחתי לעצמי שאם הוא שורד את ההריון עם ההפרדות קרומים הוא צריך לקבל משמעות של חזק ואיל עם י אחת זה חזק) .
כשאור היה בן 3 החלטנו להרחיב לילד שלישי , ככה בעיני ראיתי "משפחה" ,
התחלנו ונקלטנו. באותו זמן עבדתי במקום שהיה לי לא טוב בו ובכלל כאמא לשני ילדים קטנים ובן זוג שעובד עד מאוחר היה לי מאד קשה .
ההריון התחיל , יש לציין שבכל ההריונות ההתחלה קשה ברמות של חולה קשה , דכאונית לא מסוגלת לקום מהמיטה ולתפקד , עובדה זו הקשתה גם על בעלי שעיקר הנטל בטיפול בילדים נפל בעיקר עליו ומתחים ביננו לא חסרו.
ככה עבר לו שליש ראשון ובשבוע 13 כשאני יושבת בעבודה אני מרגישה רטיבות ,
מהשלב הזה התחלתי "רומן " בהמשך של שנים עם "ד"ר גוגל".
קראתי שרטיבות זה לא טוב , רצתי לשירותים התחלתי לבדוק ראיתי דימום דליל (סליחה על התיאור) ומיד עלה לי בראש גם הסיפור של החברה לעבודה בתחילת דרכי. רצתי למוקד האשה , אולטראסואנד , הכל תקין (כנראה זו בת אמרו לי)
אבל לא מרגישה טוב , מרגישה בעלפון , ובמקרה לאחר יומיים גם ככה בבדיקת רופא ושם על כיסא הטכנאית מתחיל הסרט....
רואים דופק אבל אין מים, בקושי רואים את העובר כי הכל לוחץ , אותו רופא להריון בסיכון גבוה שאני אצלו "בפרוטקציה " כי לא באמת צריך , זה שהציל לי את ההריון הקודם , מודיע לי בלב כבד שאין לו מושג למה ובשלב כזה , ואני עוד בתמימות ושאלות של איך מייצרים מים , אבל זהו נגמר חייבים להוריד ובאותו זמן הנוהל בהדסה שבשלב זה תבוצע "לידה" ואחר כך גרידה.
הכל מהיר מחשש לזיהום וכמו סרט בלהות רע מאד זה קורה .
אני זוכרת שהייתי כל כך בשוק שהאחות נכנסה ואמרה לי שאני יכולה גם לבכות , רק אז נפל האסימון שזה באמת נגמר.
חופשה קצרה וחזרה לעבודה למבטים מרחמים , תחושת עצב וקושי עצום .
לא מוותרת לאחר חצי שנה הריון נוסף , מחליטה לשנות רופא , בעבודה ממשיך להיות קשה מכל בחינה , הפעם הרבה חרדות , פוחדת להיכנס לשירותים , מכווצת מלחץ מגיעה לשבוע 14 , עברתי את השלב שנפל , הקלה מסוימת , אבל עדיין חרדה ואז שבועיים לפני זה מתחיל , מרגישה רטיבות , מתחילה לרוץ לעוד רופאים עוד חדרי מיון בבתי חולים שונים, רואה את אותו סרט , מרגישה את כל הרופאים אדישים ואני צועקת חברה זה אותו סיפור!!!
בודקים אותי ויש מים והכל תקין אבל יש דימום קל ומשהו לא מרגיש לי תקין , כולם עושים ממני משוגעת . שבועיים מאותו רגע , ירידת מים מאד ברורה בבוקר , הולכת לבדוק מיד , מצחיק שעדיין נראה הכל תקין , הולכת לעבודה באפיסת כוחות , עוזבת באמצע יום , בדיקה נוספת ואכן אותו סרט ... עם עובר גדול יותר (אמרו לי שזה בן ) בשבוע 16 צריכה להוריד. הפעם בוחרת בית חולים שלא עושה "לידה" אלא ישר גרידה. 3 חודשים אחר כך , לא נגמר , השאירו שארית שלייה , צריכה לעשות לסטרסקופיה להוציא את זה.
בזמן הזה נכנסת לטרוף , לא מוכנה לוותר רוצה את זה בכל מחיר , כולם אומרים יש לך בן ובת תרפי ואני לא רואה כלום , לא מוותרת , כל העיסוק שלי סביב זה, כל הסיפורים שלי סביב זה , כועסת על רופאים ועל העולם כמו ילד קטן שלקחו לו צעצוע שרוקע ברגליו , נעול ולא שומע כלום, עזבתי את העבודה ולא עבדתי.
ככה נכנסתי להריון הבא ,הריון עם דימומים שהתחיל מחשש להריון חוץ רחמי , אשפזו אותי 3 שבועות בבית חולים מדממת עם מעקב בטא כשבסוף נצפה שק בתוך הרחם (מהלחץ המטורף עשיתי בדיקת הריון מרגע לפני שנקלטתי )
חוזרת לרופא הראשון , מרגישה אותו פחות מרגיע, פחות מגוייס (היום מבינה ששגעתי אותו) , ככה עם לחץ מטורף ללא עבודה משגעת את עצמי ואת הפסיכולוגית , מגיעה לשבוע 13 והסרט עם הבן חוזר על עצמו , הפרדות שליה , אשפוז , העובר (בת אמרו לי) לא שורד , שבוע 15 הפעם אין דופק וזהו מורידים.
שבועיים לפני חמתי נפטרה , בעלי היה באבלו ובאותה נקודה אין תחושת לבד יותר גדולה.
במצב של תשישות ואפיסת כוחות אוספת את השברים , ממשיכה בטיפול נפשי מוצאת מקום עבודה קרוב לבית ונעים , מבינה שעכשיו מרפה , הגוף והנפש עייפים למרוץ נוסף , העצב מלווה תמיד , אבל מנסה להנות מהיש ותחושת ההרפיה טובה יותר (במקביל בודקת/קוראת פה ושם אם יש בכלל תקווה בעניין שלי , אם יש סיפור דומה). ככה כשנתיים עוברות להן , מסביבי כולן כבר בנו את "המשפחה האידיאלית" (עבורי) .
ואז עמיתה לעבודה נכנסת להריון , בשיחה חטופה בשל סקרנות שלה אני מגוללת את סיפורי והיא מספרת שהיא בת לאמא שעברה 5 הפלות בינה לבין אחיה, שמנהלת מרפאה של רופא מדהים בהריון בסיכון , ביקשה ואפילו הציקה שאדבר איתה. אמרתי שהרמתי ידיים , אבל הלב שם לא נרגע , האמא התקשרה אלי בערב , ביקשה שאגיע לייעוץ לקבל עוד חוות דעת.
הלכתי , ד"ר בועז ויס , הודה שהמקרה שלי הוא עצוב , שלא טופל כמו שצריך , שבאמת הייתה אדישות בנה לי תכנית עבודה , בהסתמך על חוות דעת של קופרמינץ וכארפ אליהן פניתי לאחר ההפלה האחרונה.
חושבת , מתייעצת עם הבעל "זה הגוף שלך , תחליטי את" ומחליטה ללכת על זה.
אבל הפעם אני מחליטה לנהל את העניין לא להיות יותר בחוסר וודאות , הולכת על כל האפשרויות בהבנה שאם לא הולך אני בהשלמה שניסיתי הכל לפני שהרמתי ידיים. הפעם לא מצליחה להיקלט ובאופן מוזר לא נלחצת , שמחה על כך , כי אם יש אפשרות שהבעיה בעובר אז נוכל לכוון את זה כך שייקלט הזרע "המובחר"
ערב כיפור , עשינו הזרעה עם השבחה לזרע , אני מאד רגועה ויודעת שיהיה בסדר, באמת היה בסדר ונקלטנו. במקביל , עשיתי דיקור , טיפול נפשי , בהתאם לתכנית העבודה הבעל הזריק קלקסן מניעתי (כי לא הוכחה קרישיות) בכל יום ,קיבלתי אנטיביוטיקה , קיבלתי כדורים מיובאים שאין בסל לבחילות הקשות (ההריון הכי קל מהבחינה הזאת), בשבוע 12 קשירת צוואר רחם ,ככה מלווה במקום עבודה מדהים ותומך בצעד צעד עם הרבה רוגע ועבודה של דמיון מודרך וחשיבה חיובית , אני מגיעה לסוף!! בשבוע 39+1 יולדת בלידה מדהימה את בתי עדי ומודה לאל!!!!!
בנות תרפו , תדמיינו א