להוסיף על החשיפה
אני מסכים עם כל מילה, בועז (גם בלי קשר לשורה האחרונה). אני בכלל חושב שיש איזושהי אמת שחבויה מתחת לפני השטח לגבי תעשית המוסיקה ועוד צריכה להחקר יותר. יכול להיות שיש כבר יותר מידע לגבי זה, אבל דברים בשטח מאוד משתנים בשנים האחרונות. מדובר על משהו רחב הרבה יותר מאשר מישהו בודד שסתם בא לו להוריד מוסיקה בחינם. בזכות האינטרנט יש היום אפשרות למעבר חופשי של מוסיקה באופן שאף חברת תקליטים לא יכלה ותוכל לאפשר, כולל העלויות העצומות רק בפרסום של אומן חדש שחומר שלו כן מוצע למכירה דרך הרשת. ברור שחופש כזה מלחיץ גורמים ששנים עשו כסף על גבם של אומנים רבים. זה לא שחברות תקליטים לא קידמו את תרבות המוסיקה, להיפך. העולם היה נראה אחרת אם לא היו גורמים שידאגו שיקודמו אומנים מסויימים, כולל הימורים על אומני שוליים שלפעמים צלחו ולפעמים גרמו הפסדים לחברות תקליטים. עדיין - תלכו לכל בנייני הנהלה של חברות תקליטים גדולות (גם בארץ אגב) ותבינו כמה כסף חברות כאלה הרוויחו ממכירת מוסיקה ומוצרים נלווים. יחד עם זאת ההיסטוריה מספרת שוב ושוב (ויש לי חומר כתוב על זה) על הפטנט שחברות תקליטים מצאו כדי להפוך אומנים מוצלחים למקור הכנסה נוח. קוראים לזה זכויות יוצרים ובעלות על חומרי הגלם. זה ידוע שחברות תקליטים היו מוכנות ללכת רחוק מאוד לקראת אומנים רק כדי לשמור לעצמן את הבעלות על ההקלטה, מה ששמר אצלן את היכולת להרוויח שוב ושוב ע"י השיטה המוכרת לנו המאפשרת שיכפול המוני של היצירות האלה ושיווקן. זה מה שאנחנו מכירים בעיקר כדיסקים של ימינו. האומנים, לרוב, שמחו לקבל סכום כסף נאה ושמן בזמן ההקלטות, אבל רבים גילו שבזמן שמישהו אחר ממשיך להרוויח על היצירה החד פעמית שהם ביצעו, הם נאלצים להמשיך וליצור כדי לספק עוד חומר ואולי גם לקוות להרוויח ממנו כך בעצמם. אני מדבר בעיקר על אומני בלוז ורוקנרול הראשונים שצמחו במערב, רובם שחורים. לקח זמן עד שהתקבעו כללים שונים ושיוויונים יותר. אני לא יודע איפה זה עומד היום, אבל הנושא של חופש העברה של מוסיקה נראה לי חיוני. אם נפלה לידי הקלטה של מישהו, אני לא מבין מה רע בכך שאני אשדר אותה ואשלם לאקו"ם על כך. אני חושב שברמה הכללית אומן רק משווע לכך שישמיעו אותו, ואם הצלחתי להשמיע בישראל הקטנה אומן מעיירה נידחת מאמצע שום מקום בארה"ב, שאפילו בניו יורק לא גילו, לא נראה לי שהוא יכעס על כך. יתרה מזאת, וכאן אני כמובן מגזים אבל עדיין, החופש הזה כן יכול לחזור אל האומן עצמו כלכלית. החופש הזה יכול לאפשר גם לתחנות יותר משמעותיות מאיתנו, כמו גלגל"צ או 88, להשמיע אומנים שלא מקודמים ע"י חברת תקליטים גדולה. נניח בצורה מאוד היפותטית שדחיפה מגמתית כזאת יכולה להביא אומן כזה לישראל ולאפשר לו לחשוף את היצירה שלו לקהל פה וגם להרוויח מזה כסף, יש פה קשר קהל-אומן חזק ואישי הרבה יותר מאשר הקשר הסטנדרטי שעובר דרך חברת תקליטים בהכרח. זאת הסיבה שאני משדר ברדיו, בעיני זה המדיום הכי קרוב ללהיות ממש מוסיקאי, בגלל זה אני פה. כל הנושא הוא בעיני ויכוח פשוט על חופש של מידע, לא משנה כמה מיסוכים ישימו על זה. אני גם מסכים עם בועז לגבי מדיניות ההחתמה של חברות תקליטים בארץ. רוב האומנים הטובים שאני מכיר בארץ פועלים עצמאית ולא באים לידי ביטוי דרך התעשייה הממוסדת. זה בעיני בעיקר הפסד של הממסד. ההחתמות הגדולות באמת נועדו פשוט להביא עוד כסף, ואני לא מוצא שם הרבה אומנות, רוב הזמן.