בבקשה:
ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר נגד מדינת ישראל/הסתדרות העובדים הכללית החדשה. ביה"ד הארצי לעבודה / מסכם: עומר וגנר
 
העובדות
 
אילנה עבדה כמזכירה וקלדנית במשרד העבודה והרווחה (להלן: המשרד) 20 שנה. בהתחלה דרך "קבלן משנה" שסידר לה את העבודה, ולאחר מכן המשרד חתם איתה חוזה ישירות, בו נקבע שאילנה מספקת לו שירותים כ"קבלן" ולא קיימים יחסי עובד מעביד ביניהם, תשלומי מס הכנסה, ביטוח לאומי וכו' – יחולו על אילנה בתור "עצמאית". אילנה עבדה שם 6 ימים בשבוע, 6 שעות ביום, קיבלה חופשות מחלה באישור המנהל המקומי. לאחר 11 שנים כאלה, הודיע המשרד על שינוי היחסים, מחשש שייחשבו ל"יחסי עבודה", אילנה חתמה על חוזה עם חברת כח אדם, שהיא ה"מעבידה" שלה, המשיכה לעבוד במשרד, ששילם את הכספים לחברת כח האדם ששילם לאילנה. חברות כח האדם התחלפו עם השנים, לפי מי שזכתה במכרז, אך מצבה של אילנה נותר כפי שהוא. אילנה פוטרה לאחר 20 שנה, קיבלה פיצויי פיטורין מ2- חברות כוח אדם, אך לא מהמשרד.
 
השאלה המשפטית
 
האם היה מותר למשרד לפטר את אילנה אחרי 20 שנה? האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין אילנה והמשרד?
 
ההכרעה
 
ביה"ד האיזורי קבע שלא התקיימו יחסי עובד מעביד.
ביה"ד הארצי הופך את ההחלטה (השופטת אלישבע ברק):
לגבי 11 השנים בהן הועסקה אילנה ללא חברת כוח אדם, אלא כ"עצמאית" – התקיימו יחסי עובד מעביד. אילנה קיבלה הוראות מהמשרד, השתלבה בו בצורה אינטגרלית. טענת המשרד שאילנה לא הועסקה ע"פ התקשי"ר אלא הייתה עובדת זמנית – נדחית. התקשי"ר מתיר להעסיק עובדים בצורה זמנית עד לקבלת תקן, אך אם מעסיקים עובד בצורה כזו לזמן ארוך – זו התחמקות מדיני העבודה ומחקיקת המגן. לכן, אין להעסיק עובד זמני לתקופה לא מוגבלת. במקרה שלנו – 11 שנים אינם "תקופת ניסיון" ע"פ התקשי"ר - היא עובדת שלהם.
 
לגבי 9 השנים בהן עבדה באמצעות חברת כוח אדם: חברות כאלה המתווכות בין עובדים זמניים למעבידים, נחשבות כ"מעביד" של העובדים, למרות שהעובדים משתלבים דווקא אצל מקבל השירות, והוא מפקח עליהם (ולא אצל חברות כח האדם) – וזאת מתוך ההנחה שעובדים כאלה לא יהיו קבועים ויחליפו הרבה עבודות, אז כדי ליצור להם "גב" שאליו יוכלו לבוא בטענות באופן קבוע – חברות כח האדם הן המעבידות שלהם.
 
אבל – המקרה שלנו שונה. לא חברות כח האדם "מצאו" את אילנה עבור המשרד, אלא המשרד רצה שהיא תעבוד בחברת כח אדם כדי להתחמק מיחסי עבודה. כמו כן, אילנה לא הייתה עובדת זמנית, שמחליפה מקומות עבודה חדשות לבקרים, ונשארת עובדת של חברת כח האדם. להיפך – היא נותרה במשרד 20 שנה, והחליפה חברות כח אדם, ע"פ הזוכה במכרז כל שנה.
 
לכן, עד לבירור התביעה העיקרית (האם היה מותר לפטר אותה, כמה פיצוי מגיע לה וכו'), מוצא צו-מניעה שאוסר לפטר את אילנה מעבודתה, היא לפחות "לכאורה" עובדת.