איך לעזאזל מוצאים בכלל לסבית?
- פותח הנושא ערבהאיןקץ
- פורסם בתאריך
הנסיכה פיונה
New member
כתיבה נהדרת
מחכה עם כולן כאן לעוד...
מחכה עם כולן כאן לעוד...
הנסיכה פיונה
New member
האשה הראשונה שלי
הרמתי טלפון בעבודה, ועניתי ללקוחה. התברר שהיא למדה איתי בתיכון, והיינו מאוד מיודדות בזמנו. מה נשמע? מה עיניינים? יאללה נפגש לקצת נוסטלגיה אחרי 6.5 שנים שלא נפגשנו. בעלה היה בחו"ל (כן, גבר). נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז השותפה לדירה שלי צעקה לי שהייתי באמבטיה "המאהבת שלך התקשרה". הבנתי שזו לא סתם ידידות וחשבתי לעצמי שבעצם תמיד ידעתי שאם תהיה לי הזדמנות להיות עם אשה (יעני במיטה) אני אלך על זה וכאן מדובר על סטוץ של שבועיים לכל היותר - כי בעלה יחזור מחו"ל וזה יגמר, אז למה לא בעצם? (כל זה היה כמובן תרוץ, רציתי אותה) וזה נהייה 13 שנים ביחד ו-2 אבירים.
הרמתי טלפון בעבודה, ועניתי ללקוחה. התברר שהיא למדה איתי בתיכון, והיינו מאוד מיודדות בזמנו. מה נשמע? מה עיניינים? יאללה נפגש לקצת נוסטלגיה אחרי 6.5 שנים שלא נפגשנו. בעלה היה בחו"ל (כן, גבר). נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז נפגשנו והיה כיף אז מיד קבענו למחר ואז השותפה לדירה שלי צעקה לי שהייתי באמבטיה "המאהבת שלך התקשרה". הבנתי שזו לא סתם ידידות וחשבתי לעצמי שבעצם תמיד ידעתי שאם תהיה לי הזדמנות להיות עם אשה (יעני במיטה) אני אלך על זה וכאן מדובר על סטוץ של שבועיים לכל היותר - כי בעלה יחזור מחו"ל וזה יגמר, אז למה לא בעצם? (כל זה היה כמובן תרוץ, רציתי אותה) וזה נהייה 13 שנים ביחד ו-2 אבירים.
דרורית דרור
New member
נכון. אני מרגישה כמו
מציצה לתוך רומן רומנטי למשרתות לסביות... וזה נורא כיף.
מציצה לתוך רומן רומנטי למשרתות לסביות... וזה נורא כיף.
שבלולית בשלולית
New member
../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif
ועכשיו הסיפור (הארוך) שלי - חלק א'
הקדמה: בהודעה שכתבתי לפני כמה ימים ושגרמה לערבה להתחיל בשרשור המופלא הזה, סיפרתי כמה היה לי קשה לחדור לקהילה. אז לפני הסיפור, אני רוצה לציין שאני תמיד ידעתי שאני דו-מינית ושזה הדבר הכי נורמאלי בעולם, רק שלא כדאי לנפנף בזה יותר מדיי (אותו דבר אגב הרגישה דוביבת). בתקופות מסוימות בחיי חיפשתי בנרות לסביות, בתקופות אחרות מצאתי גברים שהעבירו לי את הזמן. כשעברתי לת"א (לפני 5 שנים, בגיל 25) התחלתי להיות יותר פעילה. אז גם העברתי כמה ערבים במינרווה באומץ רב וללא תוצאות, כמו שכבר תיארתי. הקטע הבא הוא חיבור ערוך של שני טורים שפרסמתי לפני כ- 3 שנים בגוגיי. הוא מספר על הצעדים הראשונים שלי בחיפוש אחרי חברה ועל ההיכרות שלי עם דוביבת (שהתרחשה לפני כמעט 4 שנים). מקווה שזה לא מייגע מדיי: "אני חושבת שהרגע שבו התחברתי לאינטרנט (או יותר נכון, הרגע שבו הצלחתי להבין מה עושים שם בדיוק, כי לא מדובר בהכרח על אותו רגע) היה הרגע שבו פתחתי את הדלתות המטפוריות של הקהילה ועשיתי (כמעט כמו ניל ארמסטרונג בשעתו) את הצעד הראשון. כמעט כל ערב העברתי בצ'טים, כשיולי הקטנה על ברכיי (לפעמים היא הייתה נתקפת דחף יצירתי והיו לה דברים מאוד מעניינים לומר לבנות שיחי), והתלהבות של מתחילים בעיניי. פיתחתי זיכרון מרשים ביותר, כשאני משננת את מי פגשתי באיזה צ'ט וממי אני צריכה להתחמק באלגנטיות. ניהלתי שיחות ארוכות עם כל מי שהצליחה לחבר שני משפטים והיה לה משהו שנראה כמו חוש הומור. פעם בשבוע בערך החלפתי ניקים, שזה הרבה יותר נוח מאשר לעבור למדרכה השניה כשמישהו שאת לא סובלת נקרה בדרכך. אחר כך הגיעו הדייטים. הדייט הראשון לא נכשל, פשוט כי הוא לא קרה. שום דבר בבחורה הזו לא הרגיש לי מתאים במיוחד, אבל הייתי חייבת להתחיל באיזשהו מקום. ככה יצא שעברנו מהצ'ט לסלולרי ואח"כ לטלפון ומשם קצרה הדרך ל"מתי ניפגש?", אתן יודעות - שלבי החיזור העכשוויים הרגילים. אז קבענו. חיכיתי לה שעה והיא לא באה. לא, היא לא הבריזה לי, היא פשוט חיכתה במקום אחר. נשבעתי להתחיל להקשיב לבטן שלי, כשהיא טוענת בתוקף שזה לא מתאים. לדייט השני קיבלתי בלונדינית. טבעית. אני אוהבת כאלו. היא הייתה חמודה וחכמה וקצת מצחיקה, ואפילו טרחה להתאפר טיפה לכבודי. העברנו ערב שלם בשיחות שהעובדה שאני לא זוכרת מהן כלום אומרת הכל, היא נישקה אותי על הלחי כשנכנסתי למונית ולי לא היו שום פרפרים בבטן. ואז התחלתי להשתעשע ב"קופידון". שם מצאתי את חן (ככה אני בוחרת לקרוא לה כאן) שדווקא כן עשתה לי איזה פרפר או שניים בבטן. אחרי כמה שעות טובות בטלפון, היא הגיעה אליי הביתה: שמנה, נאה, עם תלתלים ארוכים ובגדים נורא משונים. היא נראתה עגולה ונשית, עם ריח משגע ועור נורא נעים (שני דברים שמכניעים אותי בקלות מביכה) ואחרי שעתיים בערך, יכולתי לצרוח בגאווה אדירה "יש לי אישה עירומה במיטה" (אוף, כמה חיכיתי לצרוח את זה, אין לכן מושג). משם התחיל משהו קצרצר, שאני אפילו לא בטוחה אם הוא ראוי לכינוי "מערכת יחסים". כל רגע עם חן חשף בפניי עוד מוזרות שלה (תדמיינו איך זה לצאת עם ג'ון קייג', "הביסקוויט" מאלי מקביל ותקבלו תמונה מאוד דומה). בואו נתחיל מזה שהיא סטרייטית (אבל אני האישה השישית שלה) והיא חושבת שאנחנו זוג סטרייטיות במערכת יחסים לסבית (אל תחנקו, יש עוד). נמשיך בזה שזיתים מפחידים אותה (היא צרחה כשהגשתי לשולחן לחם זיתים ריחני) ואולי נחתום בטבעונות(!) שלה. ולא שזה בא מאידיאולוגיה, שאת זה עוד איכשהו (אם הייתי ממש מאוהבת) הייתי מסוגלת לסבול, אלא פשוט כי בשר, חלב וביצים מגעילים אותה. זה נראה לה הגיוני לאכול חביתה בערך כמו לאכול את הכרית (ציטוט כל כך מדויק שאני צריכה לחשוש מתביעת דיבה). בשלב הזה אני רוצה להזכיר לכן שהיא הייתה הראשונה שלי והיא הריחה טוב (אני מרעננת את זיכרונכן, כדי להבהיר מה לעזאזל עשיתי אתה). החלטתי להתמודד עם המכה ע"י הפיכתה לאתגר (טקטיקה מומלצת באופן עקרוני) ויצאתי לרכוש ספרי בישול לטבעונים, תחליפי סויה טפלים וממרחי טופו מאיימים. היא לא התרשמה במיוחד ונסעה לשבועיים לטפס על איזה הר. במבט לאחור, נראה לי שהגעגועים אליה (או יותר נכון למה שהיא ייצגה עבורי) היו החלק הכי טוב בכל הקטע הזה. כשהיא חזרה כבר לא נשאר לי פרפר אחד לרפואה בבטן. מרחנו את זה עוד איזה שבועיים, וזה נגמר. בלי בלגאן, בלי דמעות, בלי חרטות. אבל עכשיו כבר לא הייתי נטולת ניסיון! עבר קצת זמן. הייתי עסוקה מדיי בעבודה ואז הייתי עסוקה בלעזוב את העבודה כי נמאס לי ואז הייתי עוד יותר עסוקה בחיפושי עבודה, ואז הייתי לחוצה כשלא מצאתי אחת, אבל מצד שני פתאום התפנה לי המון זמן והחלטתי לנסות את b-gay. הגעתי בערב ראשון אחד, כחודשיים לפני שבוע הגאווה 2000, למשכנה הישן והדלוח של האגודה, במרתף בנחמני. המקום היה כמעט ריק אבל זה לא הבריח אותי, הרי יש מלא מודעות לקרוא. באיחור שבהמשך התרגלתי אליו, התחילו לטפטף גברים למקום. שאלתי אותם איפה הנשים, כשאני מתחילה לפקפק אם באמת היה כתוב "קבוצה מעורבת" והבטיחו לי שאמנם יש מעט נשים אבל הן מאוד נחמדות ובטח תכף יבואו. הן לא באו. כשדרור (המנחה והאגדה) קרא לכולם לשבת, מצאתי את עצמי מוקפת בכ-30 גברים, שרובם מביטים בי בסקרנות. באותו רגע, נפל עליי התקף אומץ בלתי מוסבר, והחלטתי להישאר ולתת להם צ'אנס. בסוף אותו ערב, הרגשתי לשתי דקות בערך, לראשונה בחיי, כמו הילדה הכי מקובלת בכיתה. הם פשוט גרמו לי להרגיש בבית, וזה היה כל כך מרגש. בשבועות שלאחר מכן, כבר פיתחתי התמכרות נעימה לקבוצה. הרוטינה המגניבה של מפגש בקבוצה (כל פעם בעל אופי אחר לגמרי), שמלווה בקפה ב"קפקא" ולקינוח ריקודים לצלילי מיטב היצירה האירוויזיונית ב"אאוט". מה צריכה בחורה יותר מזה? אה, אולי עבודה לקום אליה בבוקר (טוב, הראיון הבא בטוח יצליח), ואה, גם, חברה? (טוב, במפגש הבא בטח תופיע נסיכת חלומותיי). בקבוצה היו אמנם כמה בחורות, אבל אף אחת מהן לא הייתה "כוס התה שלי". לעומת זאת, היו שם כמה בחורים חמודים, שנורא נהניתי לרקוד איתם (פתאום גיליתי שכמה מטרים מה"מינרווה", "פמיות" הופכות להיות נורא פופולריות), ושחלק מהם הפכו להיות ידידים טובים שלי (לפחות לתקופה מסוימת). ככה העברתי לי כמה חודשים כשאני מתראיינת ולחוצה נורא בימים, ורוקדת ומצחקקת ב"אאוט" בלילות (טוב, לא בכל הלילות), ויום אחד התייאשתי והלכתי על עבודה זמנית. כמובן שדווקא אז, זה הצליח, והשאירו אותי שם קבוע. נחמד, לא?
הקדמה: בהודעה שכתבתי לפני כמה ימים ושגרמה לערבה להתחיל בשרשור המופלא הזה, סיפרתי כמה היה לי קשה לחדור לקהילה. אז לפני הסיפור, אני רוצה לציין שאני תמיד ידעתי שאני דו-מינית ושזה הדבר הכי נורמאלי בעולם, רק שלא כדאי לנפנף בזה יותר מדיי (אותו דבר אגב הרגישה דוביבת). בתקופות מסוימות בחיי חיפשתי בנרות לסביות, בתקופות אחרות מצאתי גברים שהעבירו לי את הזמן. כשעברתי לת"א (לפני 5 שנים, בגיל 25) התחלתי להיות יותר פעילה. אז גם העברתי כמה ערבים במינרווה באומץ רב וללא תוצאות, כמו שכבר תיארתי. הקטע הבא הוא חיבור ערוך של שני טורים שפרסמתי לפני כ- 3 שנים בגוגיי. הוא מספר על הצעדים הראשונים שלי בחיפוש אחרי חברה ועל ההיכרות שלי עם דוביבת (שהתרחשה לפני כמעט 4 שנים). מקווה שזה לא מייגע מדיי: "אני חושבת שהרגע שבו התחברתי לאינטרנט (או יותר נכון, הרגע שבו הצלחתי להבין מה עושים שם בדיוק, כי לא מדובר בהכרח על אותו רגע) היה הרגע שבו פתחתי את הדלתות המטפוריות של הקהילה ועשיתי (כמעט כמו ניל ארמסטרונג בשעתו) את הצעד הראשון. כמעט כל ערב העברתי בצ'טים, כשיולי הקטנה על ברכיי (לפעמים היא הייתה נתקפת דחף יצירתי והיו לה דברים מאוד מעניינים לומר לבנות שיחי), והתלהבות של מתחילים בעיניי. פיתחתי זיכרון מרשים ביותר, כשאני משננת את מי פגשתי באיזה צ'ט וממי אני צריכה להתחמק באלגנטיות. ניהלתי שיחות ארוכות עם כל מי שהצליחה לחבר שני משפטים והיה לה משהו שנראה כמו חוש הומור. פעם בשבוע בערך החלפתי ניקים, שזה הרבה יותר נוח מאשר לעבור למדרכה השניה כשמישהו שאת לא סובלת נקרה בדרכך. אחר כך הגיעו הדייטים. הדייט הראשון לא נכשל, פשוט כי הוא לא קרה. שום דבר בבחורה הזו לא הרגיש לי מתאים במיוחד, אבל הייתי חייבת להתחיל באיזשהו מקום. ככה יצא שעברנו מהצ'ט לסלולרי ואח"כ לטלפון ומשם קצרה הדרך ל"מתי ניפגש?", אתן יודעות - שלבי החיזור העכשוויים הרגילים. אז קבענו. חיכיתי לה שעה והיא לא באה. לא, היא לא הבריזה לי, היא פשוט חיכתה במקום אחר. נשבעתי להתחיל להקשיב לבטן שלי, כשהיא טוענת בתוקף שזה לא מתאים. לדייט השני קיבלתי בלונדינית. טבעית. אני אוהבת כאלו. היא הייתה חמודה וחכמה וקצת מצחיקה, ואפילו טרחה להתאפר טיפה לכבודי. העברנו ערב שלם בשיחות שהעובדה שאני לא זוכרת מהן כלום אומרת הכל, היא נישקה אותי על הלחי כשנכנסתי למונית ולי לא היו שום פרפרים בבטן. ואז התחלתי להשתעשע ב"קופידון". שם מצאתי את חן (ככה אני בוחרת לקרוא לה כאן) שדווקא כן עשתה לי איזה פרפר או שניים בבטן. אחרי כמה שעות טובות בטלפון, היא הגיעה אליי הביתה: שמנה, נאה, עם תלתלים ארוכים ובגדים נורא משונים. היא נראתה עגולה ונשית, עם ריח משגע ועור נורא נעים (שני דברים שמכניעים אותי בקלות מביכה) ואחרי שעתיים בערך, יכולתי לצרוח בגאווה אדירה "יש לי אישה עירומה במיטה" (אוף, כמה חיכיתי לצרוח את זה, אין לכן מושג). משם התחיל משהו קצרצר, שאני אפילו לא בטוחה אם הוא ראוי לכינוי "מערכת יחסים". כל רגע עם חן חשף בפניי עוד מוזרות שלה (תדמיינו איך זה לצאת עם ג'ון קייג', "הביסקוויט" מאלי מקביל ותקבלו תמונה מאוד דומה). בואו נתחיל מזה שהיא סטרייטית (אבל אני האישה השישית שלה) והיא חושבת שאנחנו זוג סטרייטיות במערכת יחסים לסבית (אל תחנקו, יש עוד). נמשיך בזה שזיתים מפחידים אותה (היא צרחה כשהגשתי לשולחן לחם זיתים ריחני) ואולי נחתום בטבעונות(!) שלה. ולא שזה בא מאידיאולוגיה, שאת זה עוד איכשהו (אם הייתי ממש מאוהבת) הייתי מסוגלת לסבול, אלא פשוט כי בשר, חלב וביצים מגעילים אותה. זה נראה לה הגיוני לאכול חביתה בערך כמו לאכול את הכרית (ציטוט כל כך מדויק שאני צריכה לחשוש מתביעת דיבה). בשלב הזה אני רוצה להזכיר לכן שהיא הייתה הראשונה שלי והיא הריחה טוב (אני מרעננת את זיכרונכן, כדי להבהיר מה לעזאזל עשיתי אתה). החלטתי להתמודד עם המכה ע"י הפיכתה לאתגר (טקטיקה מומלצת באופן עקרוני) ויצאתי לרכוש ספרי בישול לטבעונים, תחליפי סויה טפלים וממרחי טופו מאיימים. היא לא התרשמה במיוחד ונסעה לשבועיים לטפס על איזה הר. במבט לאחור, נראה לי שהגעגועים אליה (או יותר נכון למה שהיא ייצגה עבורי) היו החלק הכי טוב בכל הקטע הזה. כשהיא חזרה כבר לא נשאר לי פרפר אחד לרפואה בבטן. מרחנו את זה עוד איזה שבועיים, וזה נגמר. בלי בלגאן, בלי דמעות, בלי חרטות. אבל עכשיו כבר לא הייתי נטולת ניסיון! עבר קצת זמן. הייתי עסוקה מדיי בעבודה ואז הייתי עסוקה בלעזוב את העבודה כי נמאס לי ואז הייתי עוד יותר עסוקה בחיפושי עבודה, ואז הייתי לחוצה כשלא מצאתי אחת, אבל מצד שני פתאום התפנה לי המון זמן והחלטתי לנסות את b-gay. הגעתי בערב ראשון אחד, כחודשיים לפני שבוע הגאווה 2000, למשכנה הישן והדלוח של האגודה, במרתף בנחמני. המקום היה כמעט ריק אבל זה לא הבריח אותי, הרי יש מלא מודעות לקרוא. באיחור שבהמשך התרגלתי אליו, התחילו לטפטף גברים למקום. שאלתי אותם איפה הנשים, כשאני מתחילה לפקפק אם באמת היה כתוב "קבוצה מעורבת" והבטיחו לי שאמנם יש מעט נשים אבל הן מאוד נחמדות ובטח תכף יבואו. הן לא באו. כשדרור (המנחה והאגדה) קרא לכולם לשבת, מצאתי את עצמי מוקפת בכ-30 גברים, שרובם מביטים בי בסקרנות. באותו רגע, נפל עליי התקף אומץ בלתי מוסבר, והחלטתי להישאר ולתת להם צ'אנס. בסוף אותו ערב, הרגשתי לשתי דקות בערך, לראשונה בחיי, כמו הילדה הכי מקובלת בכיתה. הם פשוט גרמו לי להרגיש בבית, וזה היה כל כך מרגש. בשבועות שלאחר מכן, כבר פיתחתי התמכרות נעימה לקבוצה. הרוטינה המגניבה של מפגש בקבוצה (כל פעם בעל אופי אחר לגמרי), שמלווה בקפה ב"קפקא" ולקינוח ריקודים לצלילי מיטב היצירה האירוויזיונית ב"אאוט". מה צריכה בחורה יותר מזה? אה, אולי עבודה לקום אליה בבוקר (טוב, הראיון הבא בטוח יצליח), ואה, גם, חברה? (טוב, במפגש הבא בטח תופיע נסיכת חלומותיי). בקבוצה היו אמנם כמה בחורות, אבל אף אחת מהן לא הייתה "כוס התה שלי". לעומת זאת, היו שם כמה בחורים חמודים, שנורא נהניתי לרקוד איתם (פתאום גיליתי שכמה מטרים מה"מינרווה", "פמיות" הופכות להיות נורא פופולריות), ושחלק מהם הפכו להיות ידידים טובים שלי (לפחות לתקופה מסוימת). ככה העברתי לי כמה חודשים כשאני מתראיינת ולחוצה נורא בימים, ורוקדת ומצחקקת ב"אאוט" בלילות (טוב, לא בכל הלילות), ויום אחד התייאשתי והלכתי על עבודה זמנית. כמובן שדווקא אז, זה הצליח, והשאירו אותי שם קבוע. נחמד, לא?
וחלק ב'
...ואז ראיתי אותה בפעם הראשונה. זה קרה בפגישה הראשונה של קבוצת b-gay במשכנה החדש, באוניברסיטת תל-אביב. החדר הענק היה מלא אנשים והתרגשות של התחלה חדשה והיה מאוד קשה להתמקד במישהו מסוים. אני ניסיתי לחלק את תשומת לבי בין חברים מה"עשירון הנכון" (הקבוצה הקודמת של דרור המנחה, ושעברה אתו לאוניברסיטה) לבחורה שהכרתי זמן קצר לפני כן ושחשבתי שאולי יש סיכוי (למרות שלא היה ממש קליק), אבל אז ראיתי אותה, מהקצה השני של החדר, יושבת ליד ידידה שלי, ולמרות הראייה הלקויה שלי אמרתי לבחורה שלידי "תראי איזו יפה - היא נראית כמו אפרסק!". על היופי היא הסכימה איתי, אבל את הקטע של האפרסק לא נראה לי שהיא הבינה. בכל מקרה, מסתבר שלא עשיתי על דוביבת אותו רושם. מאוחר יותר, בחלק של ה"מינגלינג" ניגשתי לידידה המשותפת שלנו ודווקא רציתי להכיר את האפרסקית שהביאה אתה (מקרוב נוכחתי לדעת שהיא עוד יותר יפה וחתולית), אבל לה היה יותר דחוף לספר לי שחזרה לאקסית שלה בפעם המיליון, מאשר להציג אותנו זו בפני זו. כשבסופו של דבר הצלחתי לקלוט שקוראים לה "דוביבת" והיא עוד מעט בת 21, חשבתי לעצמי (ממרומי 26.5 שנותיי) שחבל שהיא כזאת ילדה וכנראה שעשיתי פרצוף בהתאם. כך היא החליטה שאני ביץ' ושאני כנראה לא סובלת אותה. כמה ימים לאחר מכן כשהידידה המשותפת הזכירה את דוביבת, כבר לא נרתעתי מגילה הצעיר ורק רציתי לראות שוב את החתולה האפרסקית הזאת. עברו עוד כמה שבועות עד שזה קרה. ערב חמישי אחד חזרתי עייפה מהעבודה וידידה משותפת אחרת צלצלה וניסתה לשכנע אותי לצאת ל"תיאו". הייתי סחוטה וממילא אני תמיד מעדיפה להישאר בבית, אבל היא שלפה את הקלף המנצח "גם דוביבת תהיה שם". יצאתי. לשותפה שלי, ששאלה למה אני מתגנדרת, עניתי שאני הולכת לפגוש את האישה שתמיד רציתי ואני יודעת שגם היא תרצה אותי. פשוט ידעתי! היינו חמישה סביב השולחן, אבל יסלחו לי האחרים, אני ראיתי רק אותה. היא הייתה כל כך יפה וזוהרת ואני לא הצלחתי ולא רציתי להוריד את העיניים ממנה. הכימיה בינינו הייתה מיידית, וכולם הרגישו בזה. כולם, מלבדה, כמובן. מה שלא קלטתי בשלב הזה הייתה התמימות יוצאת הדופן שלה, זאת שהכתה אותי בהלם בהתחלה והקסימה אותי בהמשך. היא לא שמה לב לכך שכולם מסתדרים כך שנוכל לשבת זו לצד זו, או לכך שבאופן מופגן ביקשתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהיה ברור שאני יכולה להשיג אותו מידידותיי, רק כדי להצהיר שאני מעונינת. היא הייתה עייפה והרגישה הכי לא מושכת בעולם ולא קלטה עד כמה אני רוצה אותה. אבל אני דווקא כן קלטתי את המבט שלה נח על הרגליים שלי כשהחצאית שלי התרוממה מעט, ונרדמתי כשאני חושבת עליו. למחרת, ערב שישי, אני כהרגלי מבשלת, לא בשביל מישהו, פשוט כי אני אוהבת. דוביבת מתקשרת. לפני כן מעולם לא התקשרה מיוזמתה, (הנסיכה רגילה שמתחילים אתה). אבל משהו גרם לה להתקשר אפילו בלי לחשוב על זה לעומק. היא שאלה מה אני עושה. "לביבות תפוחי אדמה", עניתי. "אני באה" היא אמרה. דיברנו עוד קצת, המומות מהמהירות של עצמנו, שתינו כבר יודעות שהעניין הדדי ועצום. הלכתי לבחור בגדים ולא הצלחתי להפסיק לרעוד. התקשרתי לידיד שלי וצרחתי למסכן בהיסטריה שהאישה הכי יפה בעולם באה אליי הערב והיא באה להישאר. הוא צחק על היהירות שלי. גם הוא, כמו השותפה שלי ערב לפני כן, לא הבין שפשוט ידעתי. כי שום יהירות (אפילו לא כזו של אנשי שיווק, בוגרי קורס טיס) לא הייתה גורמת לי לפנטז שאישה כל כך יפה ומדהימה תבוא אליי ללביבות תפוחי אדמה. ב-22:00 היא הגיעה. גם היום, כמעט 4 שנים אחרי, אני זוכרת בדיוק מדהים את תנועות הגוף שלה, כשהסירה את המעיל, את הצלליות היפות שהדגישו את העיניים הכי חתוליות שראיתי אי פעם, את העונג העצום (שלא עבר עד היום) מלראות אותה אוכלת את מה שבישלתי. ארוחת הלביבות נמשכה עד לפנות בוקר. ישבנו על המיטה, לא נוגעות כמעט זו בזו, כשיולי, החתולה שלי נמרחת על האורחת החדשה ומבקשת ממני "אמא, אנחנו יכולות להשאיר אותה?". ב-4:00 בבוקר הלכתי להשתין ותפסתי את עצמי לשיחה: אני לא יכולה יותר, משהו צריך לקרות - או שנתנשק עכשיו או שהיא תלך, כי שתינו חייבות לישון ואנחנו מורחות את זה כמו מסטיק. חזרתי למיטה וחיבקתי אותה, חיבוק ארוך ארוך, שהרגיש כמו להגיע הביתה, ונשיקה. היא נענתה לי בעוצמה כזו. גם היא כבר עייפה מלחכות. אני יודעת שלכל הזוגות יש תמיד את הנשיקה הראשונה שהיא הכי חשובה, אבל לנו זה היה מאז ומעולם החיבוק. גם היום החיבוק שלנו זה שיא האינטימיות עבורנו.
...ואז ראיתי אותה בפעם הראשונה. זה קרה בפגישה הראשונה של קבוצת b-gay במשכנה החדש, באוניברסיטת תל-אביב. החדר הענק היה מלא אנשים והתרגשות של התחלה חדשה והיה מאוד קשה להתמקד במישהו מסוים. אני ניסיתי לחלק את תשומת לבי בין חברים מה"עשירון הנכון" (הקבוצה הקודמת של דרור המנחה, ושעברה אתו לאוניברסיטה) לבחורה שהכרתי זמן קצר לפני כן ושחשבתי שאולי יש סיכוי (למרות שלא היה ממש קליק), אבל אז ראיתי אותה, מהקצה השני של החדר, יושבת ליד ידידה שלי, ולמרות הראייה הלקויה שלי אמרתי לבחורה שלידי "תראי איזו יפה - היא נראית כמו אפרסק!". על היופי היא הסכימה איתי, אבל את הקטע של האפרסק לא נראה לי שהיא הבינה. בכל מקרה, מסתבר שלא עשיתי על דוביבת אותו רושם. מאוחר יותר, בחלק של ה"מינגלינג" ניגשתי לידידה המשותפת שלנו ודווקא רציתי להכיר את האפרסקית שהביאה אתה (מקרוב נוכחתי לדעת שהיא עוד יותר יפה וחתולית), אבל לה היה יותר דחוף לספר לי שחזרה לאקסית שלה בפעם המיליון, מאשר להציג אותנו זו בפני זו. כשבסופו של דבר הצלחתי לקלוט שקוראים לה "דוביבת" והיא עוד מעט בת 21, חשבתי לעצמי (ממרומי 26.5 שנותיי) שחבל שהיא כזאת ילדה וכנראה שעשיתי פרצוף בהתאם. כך היא החליטה שאני ביץ' ושאני כנראה לא סובלת אותה. כמה ימים לאחר מכן כשהידידה המשותפת הזכירה את דוביבת, כבר לא נרתעתי מגילה הצעיר ורק רציתי לראות שוב את החתולה האפרסקית הזאת. עברו עוד כמה שבועות עד שזה קרה. ערב חמישי אחד חזרתי עייפה מהעבודה וידידה משותפת אחרת צלצלה וניסתה לשכנע אותי לצאת ל"תיאו". הייתי סחוטה וממילא אני תמיד מעדיפה להישאר בבית, אבל היא שלפה את הקלף המנצח "גם דוביבת תהיה שם". יצאתי. לשותפה שלי, ששאלה למה אני מתגנדרת, עניתי שאני הולכת לפגוש את האישה שתמיד רציתי ואני יודעת שגם היא תרצה אותי. פשוט ידעתי! היינו חמישה סביב השולחן, אבל יסלחו לי האחרים, אני ראיתי רק אותה. היא הייתה כל כך יפה וזוהרת ואני לא הצלחתי ולא רציתי להוריד את העיניים ממנה. הכימיה בינינו הייתה מיידית, וכולם הרגישו בזה. כולם, מלבדה, כמובן. מה שלא קלטתי בשלב הזה הייתה התמימות יוצאת הדופן שלה, זאת שהכתה אותי בהלם בהתחלה והקסימה אותי בהמשך. היא לא שמה לב לכך שכולם מסתדרים כך שנוכל לשבת זו לצד זו, או לכך שבאופן מופגן ביקשתי את מספר הטלפון שלה, למרות שהיה ברור שאני יכולה להשיג אותו מידידותיי, רק כדי להצהיר שאני מעונינת. היא הייתה עייפה והרגישה הכי לא מושכת בעולם ולא קלטה עד כמה אני רוצה אותה. אבל אני דווקא כן קלטתי את המבט שלה נח על הרגליים שלי כשהחצאית שלי התרוממה מעט, ונרדמתי כשאני חושבת עליו. למחרת, ערב שישי, אני כהרגלי מבשלת, לא בשביל מישהו, פשוט כי אני אוהבת. דוביבת מתקשרת. לפני כן מעולם לא התקשרה מיוזמתה, (הנסיכה רגילה שמתחילים אתה). אבל משהו גרם לה להתקשר אפילו בלי לחשוב על זה לעומק. היא שאלה מה אני עושה. "לביבות תפוחי אדמה", עניתי. "אני באה" היא אמרה. דיברנו עוד קצת, המומות מהמהירות של עצמנו, שתינו כבר יודעות שהעניין הדדי ועצום. הלכתי לבחור בגדים ולא הצלחתי להפסיק לרעוד. התקשרתי לידיד שלי וצרחתי למסכן בהיסטריה שהאישה הכי יפה בעולם באה אליי הערב והיא באה להישאר. הוא צחק על היהירות שלי. גם הוא, כמו השותפה שלי ערב לפני כן, לא הבין שפשוט ידעתי. כי שום יהירות (אפילו לא כזו של אנשי שיווק, בוגרי קורס טיס) לא הייתה גורמת לי לפנטז שאישה כל כך יפה ומדהימה תבוא אליי ללביבות תפוחי אדמה. ב-22:00 היא הגיעה. גם היום, כמעט 4 שנים אחרי, אני זוכרת בדיוק מדהים את תנועות הגוף שלה, כשהסירה את המעיל, את הצלליות היפות שהדגישו את העיניים הכי חתוליות שראיתי אי פעם, את העונג העצום (שלא עבר עד היום) מלראות אותה אוכלת את מה שבישלתי. ארוחת הלביבות נמשכה עד לפנות בוקר. ישבנו על המיטה, לא נוגעות כמעט זו בזו, כשיולי, החתולה שלי נמרחת על האורחת החדשה ומבקשת ממני "אמא, אנחנו יכולות להשאיר אותה?". ב-4:00 בבוקר הלכתי להשתין ותפסתי את עצמי לשיחה: אני לא יכולה יותר, משהו צריך לקרות - או שנתנשק עכשיו או שהיא תלך, כי שתינו חייבות לישון ואנחנו מורחות את זה כמו מסטיק. חזרתי למיטה וחיבקתי אותה, חיבוק ארוך ארוך, שהרגיש כמו להגיע הביתה, ונשיקה. היא נענתה לי בעוצמה כזו. גם היא כבר עייפה מלחכות. אני יודעת שלכל הזוגות יש תמיד את הנשיקה הראשונה שהיא הכי חשובה, אבל לנו זה היה מאז ומעולם החיבוק. גם היום החיבוק שלנו זה שיא האינטימיות עבורנו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.